המשכורת מעליבה, התפקיד נחות מכפי שהיו רגילים, ו'אובר קווליפייד' חוזר ועולה: ממרומי מגדלי הפאר, הבכירים שפוטרו מדברים

לא תמצאו אותם מפגינים מול מפעלים או פונים להגנה משפטית לאחר שפוטרו. הם עוזבים בשקט, בולעים את העלבון, לוקחים את הפיצויים וממשיכים הלאה - בכל זאת, גם להם יש פיות להאכיל, משכנתא, התחייבויות כספיות וחלומות ; ה"זה לא אתה זה אני" של עולם הראיונות

כמו אלפי עובדים אחרים, גם הם פוטרו בעקבות המשבר הכלכלי, גם להם יש פיות להאכיל, משכנתא, התחייבויות כספיות וחלומות. אבל הם מיעוט דומם, שותק, שמתבייש בסטטוס החדש שנכפה עליו, ומתקשה לבטא את המילה מובטל, כאילו מדובר בסוג של מחלה. השכירים הבכירים, שהיו בפסגת המשכורות והתנאים, נזרקים זה אחר זה לשוק העבודה הצחיח של המיתון, וצריכים לסגל לעצמם כללים של מערב פרוע כדי למצוא לעצמם את הג'וב הבא; מלחמת הישרדות שבה קשה לשרוד, כשאתה רגיל לחיות במגדלי פאר ולנוע ברחבי העולם במחלקות עסקים.

בדרך כלל מדובר באקדמאים, רובם בעלי תואר שני ורזומה מרשים של ניהול חברות או תפקידים של סמנכ"לים, שהשתכרו משכורות בסיס של בין 45 אלף שקל ל-130 אלף שקל, תלוי בגודל החברה, במספר העובדים, בהיקף הפעילות, במחזור ובשאלה אם החברה גלובלית. השכר לא כלל, כמובן, הטבות סוציאליות, בונוסים, רכב, הוצאות רכב וטלפון ואופציות. בקיצור, שכבת הגנה עבה של כסף ומעמד, שמתמוססת יום אחד כשהבעלים או המנכ"ל מודיעים להם שזהו זה. נגמר. הם צריכים ללכת הביתה.

אני מסתכלת על קרוב משפחה, מוכשר ומוערך בתחומו, שעד לפני עשרה חודשים ניהל חברת היי-טק, ומאז שהבעלים לקח על עצמו את תפקיד המנכ"ל ופיטר אותו, הוא נלחם על כל משרה פנויה בשוק, והלב נכמר. לפני כל ראיון עבודה הוא מתרגש כאילו מדובר בעסקה של עשרות מיליונים, ואחריו מגיע מפח נפש, וזה בתנאי שהראיון אכן התקיים במועד ולא נדחה שוב ושוב. המשכורת לפעמים מעליבה את המעמד, התפקיד הוא לא התפקיד שפורסם במודעה, למראיין אין מושג מדויק על מה הוא מדבר, והכי גרוע - אומרים לו שהוא מוכשר מדי לתפקיד. אובר קווליפייד - ה"זה לא אתה זה אני" של עולם הראיונות.

מה זה מוכשר מדי לתפקיד? קרוב המשפחה אומר על המראיין: "הוא לא מצליח להבין, אם ניהלתי חברה, אז למה שלא אוכל לנהל פרויקט?" הוא מוכן לקחת כל מה שייתנו לו, רק לעבוד, כי החסכונות נגמרים לאט-לאט וכמה הלוואות אפשר לקחת. יש לו הכוח להמשיך להרים טלפונים לחברים כדי לבדוק אם התחדש משהו, להיפגש עם חברות השמה, לחשוב על יוזמות עסקיות, ולהישבע שהוא בחיים לא ילך ללשכת אבטלה.

לכל הבכירים שהתראיינו לכתבה הייתה בקשה אחת: "אל תוציאו אותנו מסכנים". הם לא רוצים שירחמו עליהם, בצדק. הם רוצים שייתנו להם הזדמנות להוכיח את הניסיון שצברו ואת היכולות הניהוליות שרק מחכות להזדמנות לפרוץ החוצה. לכולם היה חשוב להדגיש שהם אופטימיים, נלחמים, מוכנים לתת את הכול, וגם להתפשר אם צריך. העיקר לקום בבוקר עם חיוך, להיות יצרניים, להרוויח כסף, ולהשאיר את דאגות הקיום והמיתון לאחרים. מבחינתם, כרגע הם בסך-הכול בין עבודות.

אילן עובדיה

תפקיד אחרון: משנה למנכ"ל חיפה כימיקלים

זמן קצר לאחר שהתקבל לעבודה בחיפה כימיקלים כמנהל הכספים של החברה (CFO), לפני ארבע שנים, מונה רו"ח אילן עובדיה למשנה למנכ"ל ולחבר בפורום ההנהלה המצומצם, והפך לפעיל בישיבות הדירקטוריון של החברה. החברה התחילה להתאושש אחרי שנים לא קלות, והעתיד נראה אופטימי. אבל בסוף השנה שעברה, עם חילופי השליטה בחברה - האחים אדי וג'ולס טראמפ במקומו של אריה גנגר - ובלי שום קשר למשבר הכלכלי, החליטה ההנהלה החדשה, בראשות המנכ"ל נדב שחר, לסיים במפתיע את העסקתו. "אף אחד לא רגיל לקום בבוקר ולהתבשר שהוא צריך לעזוב", אומר עובדיה בגילוי לב, "ובוודאי על רקע השנה האחרונה, שהייתה טובה יחסית. קיבלתי מכתב ואמרו לי תודה, אבל לא ציפיתי לזה".

לא היו סימנים מקדימים?

"לא. כבר עברתי חילופי מנכ"לים בעבר, ואולי הייתי קצת נאיבי בקטע שיבוא בעל שליטה חדש שלא ירצה בהכרח להחליף את שדרת הניהול".

כעסת?

"באופי שלי אני אף פעם לא מתעסק עם מה שהיה בעבר. ככה יצא, ודברים כאלה קורים בתפקידים בכירים. מה שמעניין אותי זה העתיד. אני מאמין בעצמי וביכולות שלי".

בכל זאת צריך להיערך כלכלית.

"באופן טבעי לא הרווחתי שכר מינימום, ואני אדם שקול שמביא בחשבון שיש אירועים לא צפויים, אז מובן ששמתי בצד, אבל בסופו של דבר כולנו שכירים. בינתיים הילדים ממשיכים לאכול את אותו האוכל, אבל בסוף היום זה הופך לנזק בלתי הפיך כי אף אחד לא ישלם לי על הזמן שאני לא עובד. אני מקווה לחזור למעגל העבודה כמה שיותר מהר, ובגלל זה אני לא נוסע לטיול באוסטרליה, אלא עסוק בלחפש".

המשבר לא מקל את החיפושים.

"אין לי ספק שאם האירוע הזה היה מתרחש לפני שנה, היה לי קל יותר למצוא עבודה, וכבר הייתי עמוק באיזשהו תפקיד".

אתה לחוץ?

"זה שסופה מתחוללת בחוץ לא אומר שצריך להגיב בפאניקה, אלא בשיקול דעת מושכל. אני מלא אמונה שמנהלים טובים הם מצרך מבוקש, ושבתוך זמן קצר אמצא תפקיד".

מה אתה מחפש?

"למקום העבודה הקודם נכנסתי בכל בוקר עם חיוך על הפנים, ואני אסיר תודה על ההתפתחות העסקית והמקצועית שעברתי שם. אני מנהל את חיפוש העבודה כמו כל תהליך בעסק. הייתי רוצה להצטרף בתור מספר שתיים בתחום הכספים בחברה רב-לאומית, ולא הייתי פוסל להצטרף לחברה שמושפעת מהמשבר העולמי ולעזור בהבראתה, כי זה מה שעשיתי בעבר. אשמח גם לקחת על עצמי ניהול של חברה קטנה יותר ולמנכ"ל אותה".

אם לא תמצא מה שאתה מחפש, תתפשר?

"אני לא יודע מה זה להתפשר. אני רוצה לקבל תפקיד שבאמצעותו אוכל לבטא את עצמי, ויכול להיות שאהיה מוכן להתפשר על השכר, אבל אני עוד לא שם".

ובינתיים אתה נהנה מהתינוקת החדשה.

"בטח. בחודש הראשון אמרתי לעצמי שסוף-סוף יש לי חופשה שלא הייתה לי כבר 18 שנים. גיליתי את הזמן הפנוי, את המשפחה, והתחלתי להשקיע בנטוורקינג. נכון שבגלל המשבר מבחר הצעות העבודה מצטמצם, אבל מי שאעבוד בשבילו ייהנה ממני".

אירית מזור

תפקיד אחרון: סגנית נשיא החברה המרכזית לייצור משקאות קלים (קוקה-קולה)

כשחזרה לארץ אחרי שנתיים וחצי של רילוקיישן, שבהן הייתה סמנכ"לית פיתוח עסקי בטובורג רומניה, הפכה אירית מזור לפרויקטורית של נשיא החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, רוני קוברובסקי, וטיפלה במשק צוריאל, שנרכש על-ידי החברה. כשסיימה את העברת המחלבה לתוך החברה באוגוסט שעבר, חיכתה לתפקיד, אבל פירמידת המשרות הבכירות כבר הייתה מלאה. "שנינו הבנו שאין לו תפקיד להציע לי", היא מודה היום, "כי רציתי מנכ"לות וברור היה שאני לא חוזרת אחורה".

מצאת את עצמך בחוץ אחרי 21 שנים בקוקה-קולה.

"אין לי בעניין הזה שום תלונה. לא היה מכתב, אלא הסכמה".

אילו המצב הכלכלי היה טוב יותר, יכול להיות שהיו מאפשרים לך להישאר?

"ללא ספק".

כעסת.

"ממש לא. כשהייתי בת 40 לא חשבתי שאגיע לזה, וכשהציעו לי בעבר תפקידים בחברות אחרות, לא העליתי על דעתי שאעזוב את הבית שקוראים לו קוקה-קולה".

התרגלת לסטטוס החדש?

"להתרגל זאת בעיה. אני מרגישה מלאת אנרגיה, עם המון ידע וניסיון, הילדים כבר גדולים אז יש לי המון זמן פנוי, וזאת סיטואציה מתסכלת. דווקא בגיל כזה, כשאת יכולה לפרוח".

גם כלכלית זה לא פשוט. לא כך?

"זה מכביד. את נמצאת במעמד מסוים, ופתאום אין לך אוטו. את צריכה לקנות רכב, לשלם את ההוצאות ומה שכלול באחזקה שלו, יש התחייבויות לתשלומים, נסיעות לחו"ל לא קיימות. את יודעת, כשאני חושבת על זה, כל מי שיוצא לרילוקיישן יודע שכשיחזור לא מובטח לו תפקיד. אבל הכול עניין של טיימינג".

הייתי חוזרת מוקדם יותר?

"יכול להיות, ולכן אין בי כעס לא על קוקה-קולה ולא על האיש הזה (קוברובסקי, ל' ר'). מה שכן, יש תסכול בגלל הבגרות הניהולית שיש לי, האנרגיות, זה שאין להם כרגע מענה. מצד שני, אני לומדת קואצ'ינג עסקי מטעם הטכניון, עוברת קורס דירקטורים, מטפחת את הבית, ומשקיעה בילדים, שהרבה שנים לא הייתי שם בשבילם".

את לחוצה, מצטמצמת?

"אין בי פחד, אבל מלחיץ מה ילד יום, כי הסיטואציה העולמית לא נעשית קלה יותר. חלק מהעניין הוא פסיכולוגי. כולם מרגישים צורך להצטמצם. אני חושבת איך לייעל את התא המשפחתי הקטן שלי, ולכן עדיין לא קניתי רכב".

עכשיו את עובדת בלמצוא עבודה?

"הבנתי שזאת משרה מלאה. מה שהכי קשה לי זה לא הזמן, אלא - נפשית ומנטלית - להגיע לראיון עבודה אחרי 21 שנה. צריך המון כוחות נפש לעשות את זה אחרי כל-כך הרבה שנים שבהן מכירים ומוקירים אותך ואת העבודה שאת עושה, ואת צריכה להתחיל מאפס".

צריך לתחזק באופן שוטף את הביטחון העצמי כדי שלא ייפגע?

"בינתיים הוא לא נפגע. מה כן? כששואלים אותי, מה, את לא בקוקה-קולה? אני מתנדנדת על הכיסא כי הסיטואציה לא נעימה, ומיד אחר כך אומרים לי, כמה כיף לך שאת בבית, ואני יודעת שהם מנסים לגרום לי להרגיש יותר טוב".

עמי רגב

תפקיד אחרון: משנה למנכ"ל גבור סברינה

עמי רגב מלא אופטימיות, אופטימיות ששמורה, כנראה, לאלה שנמצאים רק שבועיים ומשהו בלי עבודה, או לבעלי אופי מיוחד. לגבור סברינה הוא הגיע אחרי 14 שנות עבודה אצל החברה המתחרה, דלתא, שם היה סמנכ"ל שיווק ומכירות ומנהל היחידה העסקית במערב אירופה. הוא הרגיש שהיה יותר מדי שנים במקום אחד, והתקבל לתפקיד המשנה למנכ"ל גבור סברינה ואחראי על פיתוח המוצר ועל הטמעת החדשנות בחברה. "אבל לכל דבר טוב יש סוף", הוא אומר, "והחלטנו להיפרד בהדדיות".

איך אתה מתמודד?

"אני לוקח את המצב כאתגר, כהזדמנות, ואני מאוד אופטימי. אני יודע שאמצא משרה מאתגרת ומעניינת לא פחות מזו שמילאתי".

אפשר למצוא משרה כזאת במצב הכלכלי של היום?

"אני לא יכול להגיד שאין חשש, כי זה לא מצב רגיל, אבל מצבים כאלה יוצרים הזדמנויות. אני יודע שכשדלת אחת נסגרת נפתחות שלוש אחרות".

יכול להיות שאתה מדבר ככה כי הכול כל-כך טרי?

"אדבר ככה גם בעוד חודש, חודשיים ושנה. זה מוטו. זה לא שאני באופוריה, אני לוקח את זה כעבודה ואני משתמש בנטוורקינג, אני נפגש עם אנשים, פותח את כל הערוצים למציאת מקום עבודה".

בניגוד אליך, למשפחה היה קשה?

"בעיקר בגלל האווירה הכללית. אבל גם הם מבינים שזה יהיה לטובה".

הקצבת לעצמך זמן?

"לא. יש לי זמן. אני לא מחפש מה לאכול עכשיו, ואני רוצה למצות את ההזדמנות וליהנות מפסק הזמן שבין העבודות. אני רוכב על אופני הרים, ומשתדל להעלות את הכושר כי זאת הזדמנות נהדרת להשתפר".

הכושר גם עוזר למצב הרוח?

"בהחלט".

וכלכלית?

"ביצענו צעדים ופעולות להתארגנות. אני לא חושב שנלך לקטוף כסף מהעצים, אלא מתארגנים ומקצצים. דחינו תוכניות להשקעות".

מה אתה מחפש?

"ניהול של חברה שמתמקדת במכירות בשוק העולמי, כי החוזק שלי הוא בפיתוח עסקים ומוצרים דרך חדשנות".

אתה רוצה להיות מנכ"ל?

"כן".

ואם לא תצליח, תתפשר על תפקיד בכיר פחות?

"אני לא רוצה לענות על זה כרגע, כי אני מרכז מאמצים להצליח במשימה הזאת. אפשר לדון בזה בעוד כמה חודשים. כשסיימתי בדלתא חיפשתי עבודה, ובא אליי אדם אחד שאמר לי שעל כל משרה מתמודדים מאה ושאין לי סיכוי. שלושה שבועות אחר כך נכנסתי לגבור סברינה".

רם בן-יהודה

תפקיד אחרון: מנהל מוצר בנוטל ויז'ן, חברה למכשור רפואי

ברזומה של רם בן-יהודה יש ניהול של חברות היי-טק בתחום המכשור הרפואי וניהול ידע ארגוני, ובתור עובד של אחד התחומים שנפגעו ראשונים מהמשבר הכלכלי, הוא מצא את עצמו מחוסר עבודה כשהבעלים של נוטל ויז'ן, שמתמחה בתחום מכשור לרפואת עיניים, החליטו להקפיא את קו המוצרים שאותו ניהל. "אני ושאר האנשים שעבדו איתי", אומר בן-יהודה בצער, "הפכנו למיותרים בדצמבר. בסוף פברואר עזבנו את החברה".

איך קיבלת את ההודעה?

"החברה הייתה סופר בסדר. קראו לנו ודיברו איתנו, והם עדיין פועלים כדי לעזור לנו למצוא מקום עבודה חלופי. יש לי הבנה מוחלטת כלפיהם, כי אני כנראה הייתי נוהג אותו הדבר לו הייתי במקומם".

ההבנה לא מקילה את הקושי הקיומי, לא כך?

"התקופה לא נוחה. זה מתבטא באופציות. אם בעבר יכולתי לבחור בין כמה תפקידים, היום יש אמנם פגישות וראיונות, אבל ההיצע מוגבל, איכות ההצעות לא גבוהה, ויש הרבה מתמודדים. אחד הנושאים הכי כבדים הוא כישורי יתר. מהיום הראשון עשיתי דאון גריידינג לקורות החיים שלי".

כי נבהלים ממך?

"אני מרגיש שבהרבה מקרים אני מהווה איום כלפי אלה שמראיינים אותי. יש כאלה שחושבים, הבנאדם ירצה לשעוט קדימה ולא יסתפק במשרה שאנחנו מציעים לו ויתפוס את המקום שלי - מחשבה שבאה מתוך חוסר הביטחון שלהם. ויש גם חשיבה במסגרות. אם היית מנכ"ל, אז איך תוכל להיות סמנכ"ל שיווק ומכירות? ואני מנסה להרגיע שאני לא אדרוך לאנשים על הרגליים, ואני נותן ממליצים שיספרו שאף פעם לא הייתי כזה.

"כל ראיון הופך לעבודת הכנה: לברר עד כמה המראיין חשוף, ואיך הכי נכון להציג את עצמי באופן ידידותי. אז לא אומרים לי שאני אובר קווליפייד, אבל רומזים בניואנסים אחרים: 'זה שהיית מנכ"ל לא יפריע לך להתמודד עם אנשים מעליך?' ואני אומר שלא, אין לי ולא תהיה לי בעיה כזאת".

קצת משפיל להתעסק עם זה בשלב הזה של החיים, לא?

"לא. אלה כללי המשחק. כמו ששאלו אותי, זה שפיטרו אותך זה לא מעצבן? מי שנמצא בהיי-טק יודע שאלה כללי המשחק, שיש רכזת כוח אדם ושצריך להתמודד איתה. קורה גם שאתה מתראיין אצל מישהו שההשכלה והידע שלו מצומצמים משלך".

צרו איתנו קשר *5988