רוצה לאהוד את הנבחרת (ולא יוצא)

אין דבר שמבטא את הקומפלקס הלאומי שלנו יותר מהרצון המנוגד ללמד את הגויים לקח מחד, ולהיטמע בקרבם מנגד. בין ההכרה בכך שאנחנו "עם סגולה" לבין התשוקה להיות "עם ככל העמים". קחו את הסיטואציה המוכרת של נסיעה לחו"ל: אתה מנצל את העובדה שהעברית אינה שפה מדוברת ברחבי אירופה כדי לצחוק על מנהגי המקום, להתפעל מאישה יפה, או לומר לשותפך לטיול: "אחי, נראה לי שהפראייר הזה התבלבל בעודף, נתתי לו עשרה אירו והוא החזיר לי עשרים". מצד שני, אתה נאלם דום ברגע שאתה רואה ישראלים.

"איכס" אתה לוחש, כדי שלא להזדהות "כמה ישראלים יש פה, כבר היה עדיף להישאר בארץ". אם יש בין הקוראים אחד שלא יודע על מה אני מדבר, שייקום. אופס, אף אחד לא קם, כלומר, היו כמה שהתכוונו לקום, אבל הם נאלצו לרוץ לרמת גן, למשחק של הנבחרת.

כי בניגוד לסוג של הישראליות מפוצלת האישיות שתוארה לעיל, יש סוג אחר של ישראליות: זו שנעה בקבוצות, שתזהה כל ישראלי מקילומטר ותדבק בו בטרם יספיק להתגונן, שתזעק לפתע "חבר'ה, לעלות כולם על המדרגות, אהרון רוצה לצלם" ותחריד כל יפני שעומד שותק, כמעט מעולף מרוב התרגשות, מול המונה ליזה. אתה שונא את הישראלי הזה, אבל בו-זמנית לא יכול בלעדיו: הוא עשה איתך מילואים, והמשיך לעשות הרבה אחרי שאתה השתחררת בתירוץ כלשהו. הוא גאה בישראליותו, מברר בקול רם ביציאה מאולד טראפורד "כמה עשו מכבי?", בטוח שהאוכל שלנו הכי טוב בעולם, שהצבא שלנו הכי חזק בעולם וש"אין כמו בארץ". ברגע האמת, אתה רוצה אותו לידך יותר מכל אותם אלו שמשתייכים למילייה התרבותי-כביכול שלך.

עכשיו הוא יושב מול בדיקת ה-MRI של יוסי בניון, ומתפלל שיוסל'ה, ילד שלו מוצלח, יהיה בריא למשחק מול יוון: "תן לי פעם אחת לעלות למונדיאל" הוא לוחש בעיניים מצועפות, שבעות אכזבות, צעירות מכדי לזכור את "מכסיקו 70", אבל מבוגרות מספיק בכדי למנות את האכזבות, מקולומביה ועד דנמרק.

אתה רוצה לחבב אותו, לצחוק מהבדיחות התפלות שלו, לנגב איתו חומוס ולהסכים שבאמת אין כמו בארץ, אבל אתה לא יכול: המעמד מחייב. כי הזהות שלך מורכבת לא רק ממי שהינך, אלא גם ממי שאינך.

לכן כשאתה רץ להתחבק עם נבחרת ישראל, אתה מחזיק את הנבוט מאחורי הגב, למקרה שנספוג שער. אתה מת שנעלה למונדיאל. רוצה שכל העולם יידע שעם ישראל חי, רוצה להתעטף בדגל, לסתום את המוח ולשמוח בכוח. מה יש? האם לא כך נוהגים בדיוק השבדים, ההולנדים, הדנים והאנגלים שאתה כל כך מעריץ?

מצד שני, האלה שביד השנייה שלך, מוסתרת בינתיים מאחורי הגב, מוכנה למקרה שנושפל: איכס, הקשטן הזה לא מאמן, הכל אצלו פוליטיקה, ואבי לוזון הזה איך הוא העז להבטיח שנעלה למונדיאל, ונמאס גם מהיוסי הזה שדואג להיפצע תמיד לפני משחקי נבחרת. ואיזה מושחתים ההם מההתאחדות, חבורה עלובה של עסקנים. ובינינו, עדיף לחסוך מקהילת חובבי הכדורגל את המפגש עם אוהדי בית"ר: מוטב שיישארו בבית ויראו את המונדיאל בטלוויזיה מאשר שייצגו אותנו בין העמים.

או הו, כמה שאתה שונא את נבחרת ישראל, את הכדורגל הישראלי בן-זמננו. אתה נזכר בערגה בזה של שנות השבעים. אח, פעם היה כאן כדורגל. זהו, שלא, אבל אז לפחות אוהדי בית"ר לא איימו על מרכזיותך בהוויה הישראלית. אז אנשים כמו לוזון היו יכולים מקסימום לשחק כדורגל, בטח שלא לנהל אותו. אופס, עכשיו אתה מתבייש בעצמך על גזעניותך, מתפלל שהנבחרת תבקיע ונוכל כולנו להתחבק, שהרי כולנו עם אחד.

הבוקר שאחרי מגיע ואיתו הניצחון הגדול על יוון. אתה קם בבוקר במצב רוח מרומם: אפילו אהוד ברק לא יצליח להרגיז אותך היום. המתדלק בתחנת הדלק, זה עם המבט הכבוי, ימלא לך את המיכל הבוקר מתוך תחושת שליחות, יחליף איתך כמה מילים על יוסי "שעלה לשחק עם זריקות, איזה נשמה יש לילד הזה". רק שנוציא תיקו ביוון, ויאללה למונדיאל. איזה כיף לנצח.

יום אחרי התבוסה ליוון. אתה שומע ברדיו על חלוקת התיקים בממשלה וממלמל שכולם גנבים. הדביל מתחנת הדלק נראה עצוב, בטח בגלל הנבחרת שלו. מגיע לו: למה כבר יש לצפות מהבניון הזה. הילד? הילד בן שלושים ויש לו חום גבוה בכל פעם שמגיע משחק חשוב של הנבחרת. מגיע ללוזון הזה, להיידה ביבי הזה, גם כן גועל נפש.

אתה מביט בנבחרת ישראל, בדגל שלה, בהמנון שלה, יודע שלאהוד אותה פירושו להשלים עם מי שאתה, לאהוב את עצמך למרות הכל.

הבעיה היא שאחרי כל כך הרבה שנים אתה פשוט לא מסוגל.

רוצה לקבל את כל טוריו של ניר קיפניס ישירות לתיבת המייל שלך? הירשם בחינם לניוזלטרים והתראות ספורט