רק היום: שייקספיר בטעם בזוקה

נמצאה הוכחה חותכת כי המשבר הכלכלי כאן כדי להישאר. המידע אינו מבוסס על האבטלה הגואה, הופעתן של דירות להשכרה בתל-אביב, הקרוסלה בבורסה והצמיגים הבוערים באזורי תעשייה. מדובר במקור אמין יותר: תיאטרון בית ליסין בתל-אביב, שם הסתיימו בשבוע שעבר החזרות להצגת השפל הראשונה של העונה. האם מדובר בדרמה חברתית בכיכובם של מחוסרי עבודה טריים? סיפור אהבה בלתי אפשרי בין עובדת זרה לבנקאי מודח? חלילה. בתמורה למעותינו המתמעטות שיופקדו בקופת התיאטרון, יש לספק נוזל סיכה משובח בהרבה להחלקת המציאות הצורבת: שייקספיר בטעם בזוקה. עם סוכריות קופצות.

ההפקה החדשה של צעירי בית ליסין "חלום של לילה בלב קיץ" על-פי "חלום ליל קיץ" מאת וויליאם שייקספיר, תהיה שלאגר. יש בה דראג קווינס כיד המלכה, תרגום חדש של דורי פרנס ו-13 שחקנים צעירים מתפוצצים מכישרון בניצוחו של גלעד קמחי, המשפריצים זיעת נצנצים כאילו אין מחר. יש בה פן דקדנטי עם סקס-אפיל משובב, טיטניה מאסכולת טינה טרנר ואוברון היישר מקברט של קורט וייל. הרמיה והלנה, מאהבים ובעלי מלאכה, ממלאים תפקידם נאמנה, העיצוב שובה לב והיצרים מפלרטטים בחשק רב עם גבולות המקובלות.

שיא השיאים הוא קטעי שירה ומחול בסגנון ימי הזוהר של ברודוויי והוליווד השזורים במופע. הפיות שרות עם הלנה את "סינדרלה" כשאהובה מתאכזר אליה ("אל תחכי לו כי הוא לא יבוא"), "תחת" הרפד שר את "למה לי לקחת ללב" לאחר שהפך לראש חמור, טיטניה המאוהבת במפלץ מתחתנת, כולל צלם, עם "Say A Little Prayer", הרמיה ננטשת בזמרה את "Love Of My Life" ונכסי צאן ברזל של הרוק-פופ הישראלי, כמו "ברחובות שלנו" ו"סוף לסיפור", הופכים לפאנטום של יער אפל.

עד כאן פירוט מרכיבי החומר הפעיל בסם. וכעת, לתופעות הלוואי וההשפעות לטווח ארוך. הטקסט העברי של פרנס, מתרגם מוערך ומשובח, כורע תחת נטל הניסיון להישמע "צעיר" ו"עממי". למרבה הצער, מה שיוצא זה "גזעי". עיקור יופיה של השפה השייקספירית הקלאסית לטובת עדכניות שהתיישנה מזמן. לסלנג יש את המוזיקה שלו. אבל קשה מאוד לתפוס את הלחן המאולתר, המשתנה כהרף עין. מי שלא עומד בקצב, מסתכן בזיוף צורמני. שנית, את השנינות האינהרנטית של המחזה מעכירים תדיר פרצי הומור פיזי ירוד.

יש הסבורים ש"חלום ליל קיץ" הוא פרודיה עממית שכתב שייקספיר על חשבון "רומיאו ויוליה" הטרגי-מלודרמטי, אבל פרודיה אינה סלפסטיק. עממיות אינה אוויליות.

חמור מזה: "חלום של לילה בלב קיץ" מכילה קיטש להמונים. מרכיב מטמטם וממכר שבעזרת שינויים בסיסיים בנוסחה היה מזוקק בנקל לחומר מענג ומעורר.

שייקספיר אינו פרה קדושה. אסור לפחד לגעת בו ואין צורך לחוש שליחות לשוחטו. מותר להתייחס לקומדיות של שייקספיר כאל בידור משובח לשמו. אחרי הכל, כולנו זקוקים לקצת צוף פיות שיחלץ אותנו מקליפתו הנוקשה והלוחצת של היום-יום. בעיקר כאשר נטל השגרה הופך למעיק מן הרגיל. אבל בימים של קיצוצים מפליגים, לקראת זמנים שבהם צריכת תרבות עלולה להפוך למותרות עבור מרבית המעמדות, ניתן וראוי לעשות את זה אחרת.

תקופת השפל הגדול בשנות ה-30 בארצות-הברית ראתה בהתהוות תיאטרון רדיקלי וריאליסטי, לצד פריחת מחזות זמר מקוריים ראוותניים. תופעה נוספת מהתקופה מזכירה את "חלום של לילה בלב קיץ" - הפקות ממשלתיות של יצירות קלאסיות ומודרניות בעיבודים עדכניים שהוצגו לקהל אורבני מובטל. אבל בעוד הללו, בניצוחם של במאים כמו אורסון וולס, הוציאו מתוק מעז והפליגו בניסויים נועזים, "חלום של לילה בלב קיץ" החמיצה את הפוטנציאל להיות הרבה יותר ממחזמר הומוריסטי או קומדיית תלבושות.

לו היו יוצריה, המחוננים בעליל, חוזרים שני צעדים אחורה - לכיוון המחזה הקלאסי - או פסיעה וחצי קדימה - אל עבר אופרת- פופ שייקספירית פרועה; לו ויתרו על הפחד להעליב והתשוקה לרצות את כו-לם - הייתה "חלום של לילה בלב קיץ" ספקית של שיכרון חושים אמיתי. אמברוזיה. לא בזוקה. *