"לפטר עובדים זו הדרך הקלה"

עם 6,500 עובדים תחת פיקודה, מקסין פסברג יודעת היטב שאם משהו בספינת הענק שלה יזוז, כל המשק ירעד. בינתיים היא מתאמצת ומצליחה לא לפטר, אבל מודה: "אם הסיפור יימשך, אינטל ישראל תתברר כגדולה מלהכיל את היכולות שלה". ראיון > ורד קלנר

בסוף הראיון נפרדת מקסין פסברג מהנוכחים ועוזבת את חדר הישיבות. זהו סתם חדר ישיבות, אחד מעשרות במבנה המתועש כל-כך של אינטל בקריית גת. שולחן עגול, כיסאות סביבו, תאורת פלורסנטים שטוחה, וצילום ענק של מתחם פאב 28, השפיץ האחרון של אינטל ישראל. פסברג, במירוץ לא סביר אחרי השעון, ממהרת למשרדה. אנחנו מבקשים מקובי בכר, הדובר של החברה, שיראה לנו איפה משכנה של המנכ"לית העסוקה, והוא לוקח אותנו לעוד קופסה בין עשרות דומות לה בחלל אחד ענק ומונוטוני.

איפה שולחן עץ המהגוני, כורסאות העור, חדר ההמתנה הנינוח, המזכירות והרל"שיות?

בכר: "אין".

ואם היא רוצה קפה?

"היא הולכת לקפיטריה ודואגת לעצמה, כמו כולם".

"האופן ספייס מייצר תרבות פתוחה, הוא מוריד את הפחד", מסבירה גם פסברג. "הרי אין בי משהו סודי מיוחד או נשגב. ומאחר שאני לא בהיריון, אז גם אין לי מקום חניה משלי", היא מתייחסת בחיוך לשורת החניות הקרובות למפעל, המיועדת בלעדית לעובדות בהיריון.

היא מתנדבת בקוצר רוח לחייך לצלם בפעם האחרונה, רק שילך כבר ושייתן לה לחזור לעבודה. היא קצרה בזמן. תמיד. ולכן היא מודיעה מראש שלא תיתן לצלם זמן על חשבון העבודה. "שיצלם בזמן הראיון, ותראייני אותי בזמן הצילום", היא אומרת. לאור מצוקת הלוקיישנים, מציעה פסברג להצטלם על גג המפעל. "הגג זו הספינה שלי. אני עומדת שם על הסיפון", היא מסבירה, ומבטיחה לפרוש ידיים כמו בסרט "טיטניק", אם כי ברגע האמת היא מעט נבוכה מהמעמד, אולי גם מהאנלוגיה לספינת הענק שסיימה את דרכה במצולות.

בדרך לגג, בין מסדרונות פתלתלים ומעליות, היא מתלוננת שאני לא עומדת בקצב. "תשאלי ותכתבי תוך כדי הליכה. תעבדי כמו אישה שעושה כמה דברים במקביל, לא כמו גבר", היא מחייכת. אבל אחר כך, על הגג, היא מזהירה אותי שלאור ההיריון המתקדם שלי אני צריכה לשים לב לא לאבד שיווי משקל. כשאנו מגיעות למדרגות התלולות, ואני עדיין מנסה לכתוב את תשובותיה תוך כדי הליכה, היא מעירה לי שאני לא מחזיקה במעקה, ואז תופסת לי את המרפק ומלווה אותי למטה באיטיות, שלא אפול.

השילוב הניהולי הזה שבין דבקות בלתי מתפשרת במטרות ובין קורקטיות אדיבה המשדרת שלווה גדולה, הפך כבר לסימן ההיכר של פסברג. גם במסיבת העיתונאים של אינטל לפני חודש, שבה סיכמה את עלילותיה הדרמטיות של החברה בשנה האחרונה - מתחילת פעילותו של מפעל פאב 28 ועד המשבר הכלכלי שמטלטל את כולם - הפגינה פסברג את אותה נינוחות עניינית. הרמקול מרשרש ומצרצר? עזבו, היא במילא לא צריכה. כשהיא מוקפת במנהלי המפעלים ובמרכזי הפיתוח מימינה ומשמאלה, כולם גברים כמובן, מפרגנת פסברג לקולגות שתחתיה ומחלקת איתם את הבמה בקלות. הכי רחוקה מהתדמית של המנכ"ל הישראלי המאצ'ו.

הסגנון המתון הזה קשור לחינוך האנגלו-סקסי שלך, או לכך שאת אישה?

"זה קשור להרבה דברים. תראי, 50% מהאוכלוסייה הם נשים. האם 50% מהחברה הם אנשים רגועים? אני לא חושבת. יש מיליוני אנגלו-סקסים בעולם, האם כולם רגועים? לא. את שואלת אותי על הדנ"א הפרטי שלי".

אז זו תפיסה ניהולית מושכלת?

"בהחלט. אני מאמינה בניהול של אנשים, על-ידי אנשים ובשביל אנשים. אי-אפשר להשיג שום דבר בלי אנשים. הם המשאב האמיתי".

בלי שומנים

2008 הייתה שנה דרמטית בתולדות אינטל ישראל. פסברג, שנכנסה לתפקידה בקיץ 2007 במקומו של אלכס קורנהאוזר, נאלצה להתמודד לא רק עם השלמת בנייתו של המפעל העצום פאב (Fab) 28, ועם הכנסתו לפעילות, אלא גם עם מכירת המפעל הישן פאב 18 לנומוניקס - חברה עצמאית, שאינטל היא אחת השותפות בה - ועם סגירת מפעל פאב 8 הוותיק בירושלים, והסבתו לייעוד חדש. גם התכווצות ערכו של הדולר לא סייעה למצב הרוח, שלא לדבר על המשבר האחרון, שקשה לפספס את השלכותיו: ירידה ברורה ביצוא. בעוד שב-2007 ייצאה אינטל ישראל בהיקף של 1.54 מיליארד דולר, את 2008 סגרו עם שורה תחתונה מזהירה פחות: 1.39 מיליארד דולר.

השנה האחרונה תפסה אותך בהפתעה?

"אם אני אגיד לא, זה יישמע יומרני, ואם אני אגיד כן, אז תשאלי אותי מה עשיתי בנידון. כך שהשאלה הזו היא 'לוז-לוז'. אני חושבת שאף אחד לא צפה את עומק המשבר, גם לא אני. אבל אנחנו באינטל כן יודעים שהעסקים שלנו עובדים במחזוריות של עליות וירידות. כשאנו בעלייה אנחנו אף פעם לא מסוגלים לספק את כמות הסחורה הנדרשת, וכשאנחנו בשפל, יש לנו עודף מהכול. היות שאנחנו מזהים את ההתנהגות, אנחנו משתדלים להריץ את העסקים עם מינימום כוח אדם נדרש, ולא להרשות לעצמנו גיוס עם שומנים".

פסברג מצביעה על הבוס שלה, מנכ"ל החברה העולמית פול אוטליני, כהשראה ניהולית ראויה. "נראה שפול ידע שאינטל גדולה מדי לסך כל מחזור הכספים שהיא מייצרת, ולכן כבר לפני שלוש שנים הוא הביא את 'ביין' (חברת הייעוץ ביין אנד קומפני, ו' ק'), שעשתה הערכה פנימית איפה יש בזבוז בחברה. בזבוז ממש, Waste במובן הקלאסי של המילה. מסקנות הבדיקה עזרו לו להתמקד במציאת הזדמנויות לצמצום כוח אדם וריסייזינג של החברה".

איך זה נראה במספרים?

"לפני שלוש שנים היינו קרוב ל-108 אלף עובדים בעולם, ובשלוש השנים שחלפו ירדנו לגודל נכון יותר. היום אנחנו קרוב ל-83 אלף".

קיצוץ של 20%.

"אבל זה לא בא כתגובה לשום דבר, אלא בניסיון אמיתי לייעל את החברה. הרי 2006 הייתה שנת שיא. זה נתן לנו, המנהלים, אתגר לחפש איפה צריך יותר ואיפה צריך פחות אנשים. ואגב, חלק גדול מהקיצוצים נעשה ברמות הניהול הבכירות".

ואינטל ישראל? מה היא צריכה לעשות עכשיו כדי להתמודד עם המשבר?

"את מה שמדינת ישראל צריכה לעשות: נקודות פיתול יכולות להיות נקודות משבר או מקפצה להזדמנויות. באופן אישי, אני יותר חוששת ממה שישראל תעשה, מאשר לאינטל. כחברה, אינטל עושה מאמצים רבים להגדיר שווקים חדשים, למצוא ייעודים חדשים".

את מדברת על יתרונותיה של אינטל ישראל, אבל אנחנו יודעים שהייתה שחיקה בכוחה של אינטל העולמית. ההפרדה אינה מלאכותית?

"בוודאי שזו הפרדה מלאכותית. אנחנו מושפעים מהמצב כמו כולם, אבל בגלל שקיבלנו מענקים מהממשלה והטבות מס, כדאי לאינטל העולמית לדאוג שהמפעל בארץ יהיה מלא לפני שהיא מעבירה עבודה למפעלים אחרים. זה חלק מהשותפות שצריך לשמר, ולכן בכל פעם שנשאלת השאלה אם המענק הממשלתי שקיבלנו היה כדאי, התשובה היא כן. כי אם בשנה כל-כך קשה אנחנו מצליחים לשמר את המפעל מייצר, אז התל"ג נשמר וכולם מרוויחים. אינטל מרוויחה כי היא משלמת פחות מס, והמדינה מרוויחה כי הייצוא גדל. זה קורה מתוך תכנון".

פסברג עוצרת לרגע ופונה לדור הצלם: "אני מסתכלת על המצלמה שלך. אתה יודע כמה צ'יפים יש בה? או כמה צ'יפים יש לכם במכונית? יש לכם מכשיר כזה שמודד כמה קילומטרים נסעתם? זה הכול מחשב - גם אם מסתכלים על מערכת הבריאות, על מערכת השליטה על הבית, או על תחום החינוך. בכל אחד ואחד מהאפיקים האלה יש הרבה הזדמנויות להרחיב את השוק, וגם את נתח השוק".

מה למשל?

"באינטל ישראל אנו בנויים כך שיש לנו גם זרוע שעוסקת בתכנון, וגם זרוע שעוסקת בייצור. זה נותן לנו יתרון ניכר. אין לאינטל עוד מקום מחוץ לארצות הברית, חוץ מישראל, שיש בו גם וגם. אז אנחנו בודקים כיצד נתכנן מוצרים חדשים וחדישים, ומשתדלים גם לעשות זאת באופן שונה מאחרים. השינויים שמרכז התכנון שלנו בחיפה הכניס למוצרים הניידים נחשבים לפריצת דרך אמיתית, וזה שינה הרבה מהמוצרים שאינטל מתכננת. גם כאן בקריית גת, יש לנו הזדמנות לראות איך אנחנו יכולים לייצר מוצרים במחירים תחרותיים עם כל העולם. זה האתגר".

כן, אבל זה האתגר תמיד, גם בשנה טובה ושמנה.

"נכון, אבל יש הבדל בין שנה שבה את מייצרת ולאף אחד אין בעיה עם החשבונות, לבין תקופה שבה כולם בודקים לך כל אגורה. אתן לך דוגמה: כשמפעל פאב 18 השכן נמכר לנומוניקס נפרדנו מחדר האוכל שלנו, ותכננו לבנות חדר אוכל חדש. אבל אז החלטנו שלאור המצב הכלכלי זה לא הזמן להשקיע בחדר אוכל, ולכן חדר האוכל שלנו הוא בקומה הראשונה של החניון".

והתפריט?

"שמר על איכותו".

אינטל ישראל מעסיקה כמעט 6,500 עובדים, ועד היום נמנעתם מפיטורים כמו בענקיות היי-טק אחרות כאן. מה יקרה בעתיד?

"אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי שלא יהיו פיטורים בארץ. אחרי מסיבת העיתונאים בחודש שעבר, היו עיתונים שיצאו עם הכותרת שאמרתי שנעבור לארבעה ימי עבודה בשבוע. אבל אני לא אמרתי זאת. אמרתי שאשקול כל אופציה, כדי להימנע מפיטורים. אני יודעת שיש חברות שעברו לארבעה ימי עבודה בשבוע, וזה חכם מאוד, כי חייבים להפסיק את מעגל הפיטורים. מי שנכנס למעגל הזה מוציא פחות כסף, וזו טעות.

"זה גם צעד חכם מפני שאנחנו משקיעים הרבה כסף בהכשרת העובדים. שום דבר לא יחליף את הניסיון המצטבר שלהם. וכשאנחנו לא משכילים לשמר אותם, זו טעות גדולה. לפטר עובדים זו בעצם הדרך הקלה, במקום להתאמץ ולשמור עליהם. הרי עלות ההכשרה המחודשת של העובדים תכה בנו בעוד שנתיים".

אבל כן הפחתתם בשכר.

"אני לא חושבת שהפחתת שכר בלי הפחתת שעות עבודה היא דבר נכון. אנו מגיעים להפחתת שכר כי אין מספיק עבודה. זה לא שאנחנו מבקשים מהעובדים לעבוד אותן שעות ולקבל פחות כסף. הרעיון הוא שיעבדו קצת פחות, ושיקבלו קצת פחות. כרגע, אנחנו לא סובלים מזה במיוחד, אבל אם הסיפור יימשך, אז נגיע גם בארץ למצב שבו אינטל ישראל תתברר כגדולה מלהכיל את היכולות שלה".

עד כמה אינטל העולמית מעורבת בהחלטות שלך?

"יש החלטות שאנו מקבלים עצמאית, כמו ההחלטה להפחית את הבונוס הישראלי, שהוא בונוס שנותנים בגין עמידה ביעדים. זהו לא בונוס שכלל עובדי אינטל מקבלים. אז החלטנו להפחית אותו, והבאנו זאת לאישור אינטל העולמית. אבל אין סיכוי שמישהו שם יגיד לא. מדיניות שכר גלובלית נקבעת גלובלית, על-ידי המנכ"ל של אינטל העולמית, אבל הטיפול בעלויות מקומיות והטבות ייחודיות לישראל, אלה דברים שאנחנו מחליטים פה. אני שאלתי את פול אם ישקול התאמת שכר לשעות עבודה, והוא אמר שכן".

מחכה לביבי

מפעל פאב 28, המשתמש בטכנולוגיית 45 ננומטר חדשנית לייצור מיקרו מעבדים למחשבים אישיים וניידים, נחנך ביולי 2008 בעלות השקעה של 3.5 מיליארד דולר. המדינה גיבתה את היוזמה במענק משלה, בסך 525 מיליון דולר. "אנחנו מרגישים את עצמנו שותפים עם ממשלת ישראל, אנחנו מעסיק גדול מכדי שזה לא יהיה כך", אומרת פסברג. "אנו משפיעים בצורה אמיתית על התל"ג במדינה, ולכן זה יהיה חסר אחריות להניח משהו אחר חוץ משותפות. אבל כמו בכל שותפות - יש תקופות יותר אינטנסיביות ופחות אינטנסיביות".

ועכשיו יש ממשלה חדשה. עוד פעם.

"אני מחכה בכיליון עיניים להקמת הממשלה, כי זה אסון טבע שאין לנו תוכנית לאומית לצאת מהמשבר. אני מאוד מודאגת מכך שאנו מהמדינות האחרונות שמכינות תוכנית אסטרטגית ליציאה מהמשבר. אפילו במדינות עולם שלישי יש יותר התעסקות בזה מאשר בישראל. לנו אפילו אין תקציב כרגע. זו לא ביקורת על הממשל הקודם, זה מה שקורה בעת חילופי שלטון. לכן אני מאוד אשמח כשתקום ממשלה.

"אגב, גם לתקשורת יש אחריות לוודא שיוגדר פרויקט לאומי שיאפשר לנצל את הפוטנציאל שבמשבר, ולא להיות קורבן שלו. יש צורך בהגדרת פרויקטים לאומיים כמו התפלת מים או הזזת בסיסי צה"ל. הפרויקטים האלה הם הכרח כדי שנצא מהמשבר, ואם לא נירתם לעניין, כשהעסק יסתיים אנחנו נישאר מאחור".

באילו תחומים את ממליצה לפעול?

"יש שני תחומים שזו השעה לטפל בהם - חינוך ובריאות. תסתכלי על תוכנית אובמה. כל המשאבים שלו, שיושקעו ביצירת מקומות עבודה, יופנו לתחומים אלה, ובעיניי זה גם מה שחסר לנו היום כאן.

"אנחנו הולכים לשלם עכשיו מיליארדי שקלים בדמי אבטלה. אני הייתי רוצה לראות תוכנית שבה דמי אבטלה יכוונו למטרה שהמדינה מגדירה, וזה קשור לאותם פרויקטים לאומיים. המפוטרים צריכים להיות מוכוונים למקומות האלה".

קל לומר מאשר לעשות, לא כך?

"ניתן למצוא נוסחה שבעזרתה אפשר לתת דמי אבטלה בגין הסבה מקצועית. אבל זו צריכה להיות הסבה מקצועית מכוונת מטרה. הממשלה צריכה להבין שבעת חירום, תוכנית כלכלית צריכה לערוך העסקת אנשים בתחומים שיועילו בהמשך. בימים כתיקונם אנחנו לא מגיעים לפרויקטים הגדולים האלה כמו התפלת מים או אנרגיה סולרית - אלה תוכניות שדורשות אורך רוח. אבל אם נתחיל להשקיע בהן מעכשיו, נוכל להתמודד טוב יותר עם העולם, בצאתנו מהמשבר".

את אומרת את הדברים לגורמים ממשלתיים?

"חלק מהאחריות שלי כמנכ"ל זה לדאוג שבמסגרת כל תנאי קיים נתמודד עם המצב בעצמנו. אני לא יכולה פשוט לעמוד ולצעוק הצילו. אני צריכה להיות אחראית לעצמי".

אבל היום כולם צועקים הצילו. אפילו הטייקונים הגדולים ביותר.

"תראי, כשהדולר צנח, הלכנו לדבר עם סטנלי פישר, וגם היינו בדיבור עם התאחדות התעשיינים. אנחנו לא בבועה, אנחנו מדברים עם כולם. אבל אם את שואלת עם מי אדבר בהמשך, התשובה היא שעם כל גורם שיש לו חלק בפתרון".

מה את מצפה מראש הממשלה הנכנס נתניהו יעשה?

"קודם כול, שיבנה תוכנית כלכלית, ושתהיה הוליסטית, שתשרת את המדינה. תוכנית שתפסיק את הפיטורים ושתכוון אותנו ליציאה מהמשבר. רק כך נצליח לצלוח את הרעה הזאת, ולצאת ממנה מחוזקים".

ומה לגבי צעדים שכבר נעשו? על-ידי בנק ישראל, למשל?

"ממשלת מעבר היא תמיד מוגבלת. זה דינה, ולכן אין לי טענות אליהם. הם עשו את המקסימום שניתן במצב שנוצר. אבל דובר, לדוגמה, בהלוואות לעסקים קטנים. זה נידון ונתמך על-ידי האוצר, אלא שלא יצאה משם ולו אגורה אחת שחוקה. בואי נהיה ריאליים, הדרך לגיהינום, את יודעת איפה היא עוברת.

"צריך גם להבדיל בין צעדי ביניים לבין תוכנית כוללנית. כי אם הולכים לעשות טלאים-טלאים, ככה זה נראה. ביפן יש תוכנית ל-25 שנה, לסינים יש תוכנית ל-50 שנה - הם הגדירו, למשל, שבתוך 25 שנה הם יהיו המדינה המובילה בעולם בייצור מיקרו-פרוססורים, והם עושים הכול בשביל זה, בכל הערוצים המתבקשים. לנו אין תוכניות מרחיקות לכת, שהן לא תלויות בממשל מתחלף זה או אחר, וזה עצוב".

לא מתפללת

בינתיים פאב 28 עולה על הציפיות. בחדר הנקי, שגודלו מתחרה בארבעה מגרשי כדורגל פלוס-מינוס, מתרוצצים עובדים חרישיים, מכוסים מכף רגל ועד ראש בחליפות לבנות, כולל מסכות המסתירות את פיותיהם. על תקרת האולם מסתובבים רובוטים על מסילות, ומעבירים את פרוסות הסיליקון, שעליהן מוטבעים הצ'יפים, ממקום למקום, ללא מגע יד אדם. החלל כולו נראה כמו פנטזיה עתידנית מבית היוצר של פיקסאר.

"כבר בשלב ההסמכה, המפעל ייצר פרוסות עם התנובה הכי גדולה שיוצרו אי-פעם בטכנולוגיה הזו", מתגאה פסברג. "זו תוצאה של עבודה מאוד קשה של מאות אנשים, רובם נמצאים בחדר הנקי, כמו גם עבודת תכנון של הנהלת המפעל: 22 אנשים מוכשרים ואמיצים שלא מפחדים להגדיר יעדים וגם מצליחים לעמוד בהם".

וגם מזל?

"כמנהלת יש שלושה דברים שאני לא מאמינה בהם: מזל, תקווה ותפילה".

את צופה הקמת מפעל פאב נוסף בישראל?

"בוודאי, כבר קניתי אדמה לפאב 38. בעיקרון, ניתן להרחיב את המפעל הנוכחי דרומה, וחוצמזה, מזרחה מאיתנו יש אדמות שרכשנו מראש. הקמת מפעל כזה תלויה רק בנו. זה לא משהו שאינטל ארצות הברית צריכה לעשות או לא. אנחנו פשוט צריכים להצטיין במה שאנחנו עושים, וממשלת ישראל צריכה להיות שותפה אקטיבית, כי היום התחרות בעולם על הקמת מפעל אינטל היא גדולה".

פיתוח שבבים בארץ הוא עדיין תחרותי ביחס לארצות הברית?

"אפשר למדוד תחרותיות בעלות שכר או במוצר הסופי. בשניהם ישראל נמצאת לגמרי בתחרות".

ובהשוואה לעולם השלישי?

"זה קצת מיתוס. בהודו אמנם מכשירים יותר מהנדסים, אבל אין להם הניסיון והיכולות והיצירתיות שיש למהנדסים שלנו בחיפה, וזאת למרות שהמשכורות שלהם בהודו וברוסיה עולות ועולות. זה לא אומר שאנחנו יכולים לשקוט. אנחנו צריכים לשלוט בעלויות שלנו כאן, ואנחנו צריכים לדאוג שייכנסו לתוך המערכת אנשים מספיק טובים כדי שנמשיך לייצר מהנדסים טובים".

איך?

"להשקיע בחינוך. זה משהו שאינטל עשתה בקריית גת, וגם בכמה בתי ספר בחיפה. הממוצע הישראלי של מספר התלמידים שניגשים ושעומדים בהצלחה במבחני בגרות במתמטיקה, בכימיה ובפיזיקה, ברמה של חמש יחידות, יורד בכל שנה. בארבע השנים האחרונות המגמה בקריית גת הפוכה, גם בגלל ההשקעה של ראשי העיר, וגם מפני שאנחנו השקענו אלפי שעות בעבודה עם תלמידים ועם מורים. והתוצאות מראות את זה".

אינטל יושבת בלב הפריפריה הישראלית. זה גורם לכם להיות חשופים יותר לקשיי המשבר?

"זה מאוד מעניין, כי קריית גת עברה תקופות של אבטלה של 11% בעבר, אלא שעד שאינטל הגיעה לכאן זה לא עניין אף אחד. הימצאותנו בתוך הפריפריה היא במכוון. באנו לכאן כי אנחנו מאמינים שפה אפשר לעשות דברים יפים, שיותר קשה לעשות בתל אביב. במשך כל השנים ניסינו שהעובדים יבואו לגור פה בעזרת בונוס רדיוס גדול למי שגר בטווח 15 קילומטר, ובונוס מופחת למי שגר במרחק של עד שלושים קילומטר מהמפעל. אנחנו כל הזמן עובדים עם ראש העיר ועם ראשי המועצות באזור, במטרה שייבנו צמודי קרקע, כדי שאנשים יוכלו לגור בסביבה בתנאים טובים".

והצלחתם?

"זה עבד יפה במפעל הקודם, שבו 70% מהעובדים גרו דרומית לקריית מלאכי. לפני ששלחנו 800 משפחות לרילוקיישן לארצות הברית, קראתי לראשי המועצות ואמרתי להם, תעשו משהו. לצערי, לא קרה מספיק. הייתי צריכה את עזרת השר זאב בוים, שסייע רבות, כדי שיזוזו דברים בדרום, יפשירו אדמות, יוציאו מכרזים. לאחרונה יש תזוזה יפה בכיוון".

לא כמו כולם

פסברג עצמה גרה עם בן זוגה, ד"ר יוסי פסברג, בהר אדר. נסיעה יומיומית של חמישים דקות בערך, היא מעידה. כשאחד הנוכחים אומר שהוא מגיע מירושלים לקריית גת בתוך ארבעים דקות, היא מעירה שזה לא סביר, "לא אם אתה נוסע לפי החוק". שני ילדיה התרחקו מטכנולוגיה וממדע. "הם נשבעו מגיל צעיר שלא יעסקו במה שאבא ואימא עושים", היא מספרת, ואז עוצרת, "הם לא אוהבים שכותבים עליהם".

היא גדלה ביוהנסבורג, והגיעה לראשונה לארץ ב-1970, במסגרת תנועת נוער הבונים. אחר כך חזרה לבית הוריה והשלימה תואר ראשון בכימיה ובפיזיקה. ב-1975 עלתה לישראל, לא מעט כדי להתרחק ממשטר האפרטהייד בארץ הולדתה, והשלימה כאן תואר שני באותם מקצועות באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיה פצחה בקריירה משגשגת בהוראה, תחילה בבית הספר אורט ואחר כך ברנה קאסן הירושלמיים. ב-1983 נטשה את ההוראה במטרה להתקדם למשרת ניהול בית ספר חדש שקם בעיר. כשהגיעה לראיון בעירייה היא נתקלה בחבורת גברים בחליפות, שבאמת התרשמו מהפוטנציאל, אבל שלחו אותה הביתה עם המלצה לחזור כעבור עשרים שנה.

בעיתוי נוח, חיפשה אז אינטל המקומית אקדמאים במקצועות טכנולוגיים. מבלי לדעת בדיוק למה היא נכנסת, הצטרפה פסברג לשורות התאגיד האמריקאי, שפעל בישראל כבר מ-1974. תפקידה הראשון בחברה היה מהנדסת ליטוגרפיה, שבו עשתה שימוש בהשכלתה ככימאית. בהמשך מונתה לאחראית על חינוך וקשרי קהילה, וב-1991 נסעה למטה אינטל באורגון, שם עסקה במחקר ובפיתוח. עם חזרתה לארץ טיפחה את קשרי אינטל עם האקדמיה, ואחר כך גם שימשה כדוברת החברה. מפעל פאב 18 היה הראשון שניהלה, וכיום, מלבד תפקידה כמנכ"לית, היא מכהנת גם כסגנית נשיא אינטל העולמית.

זה לא נשמע כמו מסלול מנכ"לות קלאסי.

"אולי. אני לא חושבת שיש מסלול אחד קלאסי שמגדל מנהלים. יש מעט מאוד אנשים באינטל שמקבילים אליי. בכמה מדינות יש פעילות בסדר גודל כזה? ואתר כמו זה? מעט מאוד. אני לא חושבת שנכון לצפות שתהיה דרך אחת להגיע לכאן".

פסברג מטפסת על מעין מרפסת הצופה על המפעל וסביבתו. בפתח הכניסה למבנה המרכזי נראים עובדי אינטל הרבים עוצרים, בדרכם לארוחת צהריים, ליד אחד הדוכנים הארעיים שנפרשו בחוץ: שוקולד, סבונים, תכשיטים ונרות ריחניים. כולם צריכים לקנות מתישהו איזו מתנה לחג, ועם מספר השעות שהם משקיעים בעבודה, מתבקש לעשות זאת על חשבון הפסקת הצהריים. משם הם ממהרים לחדר האוכל המאולתר בתחתית החניון.

אינטל נתפסת כחברה שדואגת לעובדיה, אבל בו בזמן גם דורשת מהם המון. את לא חושבת שתרבות התעסוקה הזו מרעילה את הסביבה?

"אני אפילו לא מתחברת לשאלה. אני חושבת שיש לנו נשים וגברים שעובדים באינטל, ושכל אחד מהם מוצא דרך לאזן בין דרישות הבית והעבודה. נכון, יש תקופות לחוצות יותר ותקופות לחוצות פחות. התירוץ לא להיות בבית בזמן המקלחות של הילדים הוא תירוץ גברי שלא קשור להיי-טק, אלא למין האנושי. אנו יודעים, לפחות הנשים שבינינו, שאנחנו לומדות לעשות דברים בצורה יותר אפקטיבית. כי נשים, גם אם יש להן גבר בהיי-טק וגם אם לא, הן אלה שיצטרכו לדאוג למקלחות בסוף היום".

קידום נשים זה משהו שמעסיק אותך?

"לא מעסיק אותי קידום נשים, אלא שוויון. שוויון בשכר ובהזדמנויות. בכל פעם שעושים הערכת עובדים, אני עוברת עליה ובודקת איפה המשכורת ביחס לתרומה, ואם יש השפעה למין העובד. אני לא חושבת שלאינטל ישראל יש בעיה כמו שרואים בעיתונים, שנשים וגברים לא מרוויחים אותו דבר באותה משרה".

בינואר פורסם שבמקום יו"ר חבר הנאמנים הפורש של אינטל, קרייג בארט, מונתה לתפקיד הדירקטורית ג'יין שואו. את רואה בכך אות לשינוי עמוק במעמדן של נשים בתעשיות הטכנולוגיות?

"אני לא רואה במינוי ג'יין שינוי כיוון. גם אני כבר לא וואן-אוף-א-קיינד. כשמוניתי לראשונה למנהלת מפעל, הייתי היחידה. עכשיו יש מנהלות גם במפעלי פאב באורגון, באריזונה ובניו מקסיקו".**

veredkl@netvision.net.il