הכלכלה לא בראש שלהם

כמו לכל ממשלה בישראל, גם לממשלתו של בנימין נתניהו יש מעין נבחרת כלכלית. לכאורה, מדובר בקבוצת בני אדם אשר להם סדר יום כלכלי משותף. פורמלית, על-פי תוארו כ"מתווה אסטרטגיה כלכלית", נתניהו הוא זה שיקבע את אותו סדר יום.

בשבועות הקרובים הציבור בישראל ישמע פעמים רבות על תוכניות רבות "להצלת המשק". אלא שמאחורי החזות הזו ישנו סדר היום האמיתי של הנבחרת הכלכלית של ממשלת ישראל: הישרדות. כאשר בוחנים את ההרכב האנושי ואת הנסיבות שבהן קמה הממשלה, אין מנוס מהמסקנה שאותו סדר יום של חברי "הנבחרת הכלכלית" יהיה הישרדותו הפוליטית של כל אחד מהם.

הדברים אמורים בשר האוצר יובל שטייניץ. בהנחה שהוא יתגבר על הלם הנתונים, והתדריכים הכלכליים של בכירי משרדו, יישב לו השר בלשכתו וימתין להוראותיו של ראש הממשלה. הבעיה היא שנתניהו עצמו יהיה נתון במערכה לא פשוטה עם הממשל האמריקני, כבר מהיום. אם לא די בכך, עתיד הקואליציה תלוי ברצונותיו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. גם לנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, יש מה להגיד. עליהם צריכים להוסיף את שרי המפלגות החרדיות. הניסיון לשרוד יוביל לבלבול, לאלתור, להכרזות אשר מאחוריהן אין כלום.

הישרדות היא גם מילת המפתח של ארבעת המיניסטרים מטעם מפלגת עבודה הממלאים תפקידים כלכליים: שר התמ"ת בנימין בן-אליעזר, שר הרווחה יצחק הרצוג, שר החקלאות שלום שמחון וגם השר הטרי אבישי ברוורמן, אשר אמור לדאוג ל"מיעוטים" בישראל. כולם תלויים בעיני וברצונו.

מה ייעשה שר התמ"ת מול "בקשה" של עיני, אשר במקרה הוא גם חברו הטוב של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש? מי יקבע את סדר העדיפויות של מערכת הרווחה - פקידות המשרד או מועצת החכמים של ש"ס? האם שר התשתיות עוזי לנדאו יעסוק בפיתוח כבישים ובמיזמים אחרים, יחד עם שר התחבורה ישראל כץ, או שמא הם יעסקו יום ולילה בסידור עבודה לפעילים ובקביעת עובדות בשטחים?

אלה אינן שאלות רטוריות. הן מציירות את תמונת המצב שעולה מהדרך שבה הוקמה הממשלה, ומהתנהלותם בעבר של אנשים המאיישים את תפקידי השרים. אם זה אכן מה שיקרה, המשק הישראלי צפוי לחודשים שיזכירו את 2001 ו-2002, כאשר הבלבול שלט בכל מהלך ממשלתי, והיה צורך בכמעט משבר פיננסי, בקיץ של 2002, כדי להחזיר שפיות להתנהגות הממשלתית. *