ביום חמישי שידרו חדשות ערוץ 10 מעין "תחקיר" צרכני קטן ובו ביכו את העלויות הגבוהות של המופע שהתקיים אמש בתל-אביב, לציון פתיחת חגיגות המאה לעיר. הכתבה של נגה ניר-נאמן הסתייעה ביו"ר ועדת הביקורת של העיר, שהציג מה שנראה, לכאורה, סכומים מופרזים שקיבלו האמנים השונים בעד הופעתם. מיד אחר כך הועמדו מול תקציב ההפקה, סעיפים מתחום הרווחה שבהם נאלצה עיריית תל-אביב לקצץ לאחרונה. המסר היה ברור: כסף לחגיגות ראוותניות - יש, תקציבים לרווחה - אין.
אני חייב לפתוח כאן מאמר מוסגר ארוך מעט, ולומר שגם אם יש כאן ראוותנות מסוימת, הרי שזה הדבר שמאפיין את העיר הזאת טוב יותר מכל. אני תושב העיר כבר קרוב לעשרים שנה ובכל פעם אני נדהם מהיכולת שלה לחגוג את עצמה כאילו "אין מחר". הגעתי אליה בתקופת הסקאדים, רק כדי לגלות שבעוד שהתקשורת עסוקה בנסים לכיוון ירושלים, הרי שהמסיבה האמיתית נמשכת בחדרים האטומים.
כך היה גם בתקופות של אי-ודאות כלכלית או ביטחונית. בימים העגומים של 2002, מצאתי את עצמי מתראיין לכמה כלי תקשורת זרים שהחליטו לסקר את התופעה המדהימה של הבליינות התל-אביבית המוגברת דווקא בתקופת פיגועים המוניים.
גם כשבאופן אישי האטתי מעט את הקצב, שמחתי שיש מי שממשיכים את המסיבה גם בלעדי. יש לי לא מעט חברים שאצלם בבנק המינוס חונק, ובבית המקרר ריק, אבל הם לא יפספסו פתיחה של מסעדה חדשה, ואחת לאיזה זמן תמצא אותם בדיוק בחו"ל. יבוא יום וגם הצרצרים הללו יפגשו את הנמלה העמלה שתכריח אותם להמית את עצמם באוהלה של משכנתא, אבל בינתיים הם עומדים יפה על משמרתם העירונית: ברוך אגדתי ו"חבר'ה טראסק" שלו, אלתרמן, שלונסקי וכל יושבי "כסית" מנוחתו עדן, החברים שישבו על הדשא אצל אביגדור (כשלא עישנו אותו) - כולם יכולים להיות גאים.
בחזרה ל"תחקיר" של ערוץ 10. זה היה פופוליזם לשמו, לא יותר מכך. הרי גם מדינת ישראל קיצצה, וכנראה שעוד תקצץ, בתקציבים חיוניים שונים. האם זה אומר שיופסק כאן כל מימון לקולנוע, לתיאטרון או לספורט? אפילו יעקב איילון, שקיבל לידיו את השידור בחזרה, עם תום הכתבה, נראה מעט מוטרד מנימתה המוסרנית ומלמל משהו על זה שיהיה שמח.
ולפעמים נדמה שזה העניין: החיוך, המאולץ לעיתים, שמרוח על פרצופה של תל-אביב גם בתקופות קשות, הוא שמוציא את מבקשי רעתה מדעתם. זה יכול להיות ראש אכ"א לשעבר שסופר כמה מבניה נפלו במלחמת לבנון השנייה, או קהל פריפריאלי משולהב במשחק כדורגל שקורא את הקריאה החביבה על אוהדי בית"ר ירושלים ומכבי חיפה: "תל-אביב עולה באש".
התופעה המרתקת הזאת אינה ייחודית ליחסי תל-אביב-ישראל. בליברפול מוכת האבטלה שונאים את הלונדונים, ובטקסס בטוחים שכל תושבי מנהטן הם עורכי-דין הומוסקסואלים ליבראלים ממוצא יהודי, בעוד שבפועל רק מחציתם הם כאלה.
כתל-אביבי גאה, הייתי יכול להזכיר לחדשות 10 כי האחוזים הבודדים שעוד מתעקשים לצרוך את שידוריו הם תושבי תל-אביב, המצפים למעט יותר הכרת תודה מצידו. אבל מה לי כי אלין, ביום חגי, על המתגוללים? לא זכור לי שהם הוזמנו למסיבה, אבל מאחר שטרחו ובאו, יואילו לקחת דרינק קטן, לשבת בשולי הכיכר ולראות איך שמיה מוארים בזיקוקים, בטרם ישובו לעלעל, חמורי סבר, בקלסריהם האפורים. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
