ביהמ"ש ביטל שתי משכנתאות לאחר שקבע כי הממשכנת - אישה חולנית ואנאלפבתית - לא ידעה על מה חתמה

על-מנת לזכות בתביעה, על התובע להוכיח את תביעתו. במדינתנו נהוגים דינים ברורים, אשר רק על-פיהם רשאים בתי המשפט לנהוג בהתייחסם לראיות, המובאות בפניהם על-ידי בעלי הדין להוכחת טענותיהם. אחד הכללים הידועים הוא זה, האוסר על בית המשפט (בכפוף לחריגים שונים) לסמוך את ממצאיו על עדות מפי השמועה (ובשפת הרחוב "עדות שמיעה"). כאשר עד מעיד, כי אדם אחר אמר באוזניו דברים כאלה ואחרים, לא תשמש עדותו זו כראיה לאמיתות תוכנם של אותם הדברים. לכל היותר, יוכל בית המשפט לקבוע, כי הדברים אכן נאמרו באוזניו של העד. הא ותו לא. בית המשפט יקבל כראיה רק עדות של מי שיכול להעיד על אמיתותם של הדברים כמקור ראשון. לא שני, בוודאי לא שלישי.

ההקפדה על הכללים ועל הדינים, על המשפט, עלולה להוביל, לעתים, לחוסר צדק. לא אחת נאמר, כי תפקידו של בית המשפט לעשות תחילה משפט, וככל הניתן גם צדק. המשפט הוא אבסולוטי. הצדק תלוי נסיבות.

שופטי ישראל הם בני אדם, בשר ודם. אף שהם מקפידים על הכללים ועל הדינים, שרק במסגרתם עליהם לעשות משפט, לא ניתן לצפות מהם להתעלם מתחושותיהם, לרבות מתחושות הבטן והצדק. ומה יעשה שופט, אשר תחושת הבטן שלו זועקת, במקרה מסוים, הבא בפניו, כי עליו "לכופף" את הדין, על-מנת למנוע עוול וחוסר צדק? הוא לא יוכל לעשות כן באופן רשמי ומוצהר. ובכל זאת, לא אחת ולא שתיים אנו נתקלים בפסקי-דין - גם כאלה היוצאים מבית המשפט העליון - אשר ניכר בהם, שתחילה סומנה נקודת המטרה (התוצאה), ושרק לאחר מכן צויר סביבה הלוח כולו (ההנמקה).

ניתן לבקר דרך התנהלות שכזו. ניתן גם לברך עליה. דומה שהשאלה כיצד ינהג הקורא תלויה בשאלה מה תאמר לו תחושת הצדק שלו בנסיבות המקרה הספציפי, ועד כמה הוא יסכים עם התוצאה הסופית של פסק הדין.

פסולת דין

דומה שלא רבים יבקרו את האופן, שבו ראה שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נסים ישעיה, לקבל תביעה, שבה הוא התבקש להצהיר על בטלותן של שתי משכנתאות, שנרשמו לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. כפי שיתואר להלן, אף שכידוע, נטל ההוכחה מוטל על התובע, הוא קיבל את התביעה, למרות שהממשכנת כלל לא באה בפניו, ולמרות שעדות בנה, בדבר נסיבות חתימתה על שטרי המשכנתא, שעה שהוא כלל לא היה נוכח בעת החתימה, הייתה בבחינת עדות מפי השמועה קלאסית.

התביעה הוגשה על-ידי חנה קובסי, קשישה בת 85, ובנה-מאיר. בשנים 1997 ו-2003 חתמה קובסי, לבקשת בן אחר שלה - אביאל - על מספר הסכמי הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות. בהסכמי ההלוואה הופיעה קובסי כלווה של מאות אלפי שקלים, לצד בנה-אביאל. החזר ההלוואות הובטח באמצעות שעבוד ביתה של קובסי, בתל מונד, במשכנתא ראשונה, לטובת הבנק.

על הסכמי ההלוואה הראשונים, משנת 1997, חתמה קובסי באמצעות הטבעת אצבע. על הסכמי ההלוואה המאוחרים יותר, משנת 2003, היא חתמה-ציירה בכתב-ידה, באותיות דפוס "מצוירות".

ויהי ערב ויהי בוקר, וקובסי הוכרזה פסולת דין ומונה לה אפוטרופוס. זה מינה פרקליט, עו"ד אהרן טטרו, על-מנת שיגיש בשמה תובענה לביטול המשכנתאות. מאוחר יותר צורף בנה-מאיר כתובע, מאחר שלטענתו התגורר בבית, ביחד עם אימו, והוא ממשיך להתגורר בו.

שני הטעמים, שעמדו בבסיס התובענה לביטול המשכנתאות, היו נעוצים בכך, שקובסי הוחתמה על הסכמי הלוואה, מבלי שהיא ידעה על מה היא חותמת, ובכך שבניגוד לכתוב בהם, היא לא הייתה הלווה בפועל של הכספים, שהחזרתם הובטחה באמצעות המשכנתאות, ולפיכך היא זכאית להגנת חוק המשכון.

את הטענות האלה ביססו התובעים על עובדה מרכזית אחת, עליה לא הייתה מחלוקת אמיתית: היותה של קובסי אנאלפבתית, שאינה יודעת קרוא וכתוב. קובסי עצמה לא התייצבה לשום דיון בבית המשפט. כל שהובא בפני ישעיה הייתה עדותו של בנה-מאיר, אשר טען לזכויות מכוח מגוריו בבית ואשר לא היה נוכח במעמד חתימת הסכמי ההלוואה בבנק. הבן-מאיר העיד, כי אימו אישה פשוטה ביותר, אנאלפבתית, אשר מאז לידתה בתימן ועלייתה לישראל לפני עשרות שנים, ניהלה אורח חיים שגרתי והייתה עקרת בית. לדבריו, מעולם לא היו לה מעורבות בעניינים עסקיים, או עיסוק בכספים בסכומים, העולים על כיסוי שגרת החיים הפשוטה, הנוגעת לכלכלת הבית. הבן-מאיר הוסיף והעיד, כי משך שנים רבות הייתה אימו חולנית, וכי היא סבלה מבעיות מנטליות ופסיכיאטריות.

בפסק הדין קובע ישעיה, כי דברים אלה של הבן-מאיר לא הופרכו על-ידי הבנק. הוא לא מתייחס לשאלה אם די בדברים אלה, כאשר הם באים מפיו של הבן-מאיר בלבד - בבחינת עדות יחידה - כדי להרים את נטל ההוכחה, שהיה מוטל על כתפי התובעים. באת-כוח הבנק, עו"ד טטיאנה קיזנר, אכן לא החמיצה את הטענה, שלפיה משהבן-מאיר לא היה נוכח בעת שאימו חתמה על הסכמי ההלוואה, הרי לא ניתן לבסס ממצא כלשהו על עדותו, עדות מפי השמועה.

"אכן מדובר בעובדות שנודעו למצהיר - הבן - מפי השמועה, היינו מפי אמו בעיקר", פתח ישעיה את התמודדותו עם טענה זו, והמשיך: "בשל מצבה המנטלי והיותה פסולת דין, לא היתה המבקשת מסוגלת להעיד ולתמוך בעובדות שפורטו על ידו בתצהירו. עם זאת אין להתעלם מעובדות שלא ניתן לחלוק עליהם, ואשר לא הופרכו ע"י המשיב". ישעיה שב והזכיר את מצבה ואת רמת השכלתה של קובסי. הוא ייחס משמעות רבה גם לעובדה, אותה הוא הסיק מאופן חתימתה על מסמכי ההלוואה, כי היא אנאלפבתית שאינה יודעת קרוא וכתוב. "חתימתה על הסכמי ההלוואה המאוחרים יותר משנת 2003 מצביעה, אף היא, על אי ידיעתה קרוא וכתוב. חתימתה באותיות דפוס גדולות ו'מצוירות' מצביע אף הוא, על רמת השכלתה הנמוכה ועל היותה אנאלפבתית", הוסיף.

ישעיה לא התעלם מן ההלכה, שלפיה אדם, החותם על מסמך - במיוחד מסמך מהותי, הנוגע לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא - מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו, וכי חתם עליו לאות הסכמתו לאמור בו. על-פי אותה ההלכה, על המבקש לסתור את החזקה האמורה להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה.

"האם עלה בידי המבקשים להציג 'ראיות פוזטיביות' ולסתור באמצעותן חזקה זו?", העלה ישעיה את שאלות השאלות. האם ניתן לראות בעדותו של הבן-מאיר "ראיות פוזיטיביות" שכאלה? ואנו נוסיף ונשאל: האם התשובה לשאלה זו תשתנה כאשר נזכור, כי תחושת הבטן מכוונת לכך, שקובסי אכן לא ידעה על מה היא חותמת?

ציירה את שמה

ישעיה לא כיחד בנוגע לכך, שהבן-מאיר עצמו הודה, כי הוא לא נכח במעמד החתימה על מסמכי ההלוואה על-ידי קובסי. הוא אישר, שהדברים סופרו לו על-ידה. "משכך ומשהוכחשו טענותיו אלה על-ידי העדים מטעם המשיב, לא אייחס לדבריו משקל ראייתי, שהרי מדובר, למעשה, בעדות מפי השמועה שאינה קבילה", קבע ישעיה. לא היה בכך כדי להובילו לדחות את התביעה.

לדידו, לא ניתן להתעלם ממצבה המנטלי ומרמת השכלתה הנמוכה של קובסי. אלה הצביעו בפני ישעיה על כך שהיא חתמה על מסמכי ההלוואה בלי שהבינה את תוכנם או את משמעותם. "תוהה אני האם ניתן להסיק, באמת ובתמים, בנסיבות כאלה, כי המבקשת, חסרת ההשכלה שאינה יודעת קרוא וכתוב, הבינה את תוכן מסמכי ההלוואה עליהם חתמה ב-1977 וב-2003, ואת משמעותם. העובדה כי היא חתמה על מסמכים אלה בהיותה חסרת יכולת לקרוא אותם ולהבינם (צורת חתימתה עליהם מעידה, כאמור, על כך), די בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל, לפיה אדם החותם על מסמך מהותי 'מוחזק' כמי שקרא אותו וכמי שהבין את תוכנו", חרץ ישעיה.

הוא הוסיף וקבע כי על-מנת להפריך את הטענה שלפיה קובסי לא הבינה על מה חתמה, היה בידי הבנק להוכיח כי טרם החתימה הסבירו לה אנשיו את משמעותם של המסמכים. "הוכחה או ראיה בעניין זה לא הוצגה כלל בפניי", הוסיף. כל שהיה בפניו היו עדויות אנשי הבנק, שהודו כי אינם זוכרים את קובסי, ושהעידו רק, כי הם נהגו תמיד להסביר ללווים, במיוחד לכאלה שאינם יודעים קרוא וכתוב, בשפה פשוטה, את משמעות המסמכים, עליהם הם חותמים. "אין די בהבהרה מעין זו כדי לשכנע כי בעת שהתייצבה המבקשת בפניהן... הובהרו והוסברו לה תוכנם של ההסכמים עליהם הטביעה את אצבעה או 'ציירה' את שמה, כראיה וכאות, כי הבינה את משמעותם והסכימה לתוכנם", קבע ישעיה, הצהיר אודות בטלות הסכמי ההלוואה והמשכנתאות והורה על מחיקתן מספרי המקרקעין (ה"פ 948/06).