אמור לי מי אתה, ואומר לך איפה אתה גר

הדירה שלנו היתה שטופת שמש ופתוחה, לאחר שעברה שיפוץ באחרונה. הסלון שימש כטרקלין, סלון ומשרד ביתי. המטבח רחב הידיים שימש גם כפינת אוכל יומיומית, חדר טלוויזיה ומרחב יצירה לילדים. הקירות שלנו היו לבנים, עם תמונות מודרניות. הריהוט היה צבעוני, נבחר אחד אחד ומינימליסטי ברובו. צעצועים מילאו את הבית.

דירתה של השכנה היתה הניגוד הגמור. היא היתה חשוכה, כעין הכלאה של בקתה הררית מבוואריה ובורגנות של שנות ה-60. הקירות הסטנדרטיים לא אפשרו מרחבים גדולים ומנעו את כניסת השמש. וילונות קטיפה, ריהוט עץ מלא כבד ומסגרות תמונות בסגנון בארוק, כולם שמורים היטב, הסגירו דיירים שמעדיפים סולידיות מפוכחת על פני עליזות או שובבות. המטבח נראה כמו שטח שירות נטוש, עם שולחן פורמייקה קטן וכיור אמאייל לבן נושן. הקירות והתקרה היו מסוידים בלבן דהוי שיהיה קשה מאד לשחזר.

מ"קאזה בונקר" ל"בית האוהל"

איך יכולות שתי דירות זהות להיות כה שונות? מאטאו אביס, מנהל המחקר בחברת הייעוץ Makno Consulting ממילאנו, הקדיש את השנים האחרונות לבדיקת הנושא. המונח שלו לדירה כמו זו של שכנתי הוא "קאזה בונקר" - בית בונקר - מקום שמוגן מפני העולם החיצון ופתוח רק לכמה קרובי משפחה וידידים. מסתבר שטיפוס הבית הזה שכיח דווקא באיטליה.

בעשור האחרון סקרה חברת Makno אלפי אנשים באיטליה ובמערב אירופה כדי לקטלג בתים ולשרטט את מפת ההעדפות האסתטיות והרגלי הצריכה של הדיירים השונים. החברה מוכרת את ממצאיה ליצרני מכשירים, ריהוט וקבלני בנייה, כדי לספק להם תובנות על הרגלי הצריכה של לקוחותיהם.

לפי ממצאי החברה, 31% מהאיטלקים (18.6 מיליון איטלקים), מתגוררים ב"בתי בונקר" שכאלה. בדרך כלל מדובר על אנשים מזדקנים עם אמצעים מצומצמים, שהשיפוץ האחרון נעשה כשהיו צעירים ועשירים יותר, והבית "קפא" בסגנון הימים ההם.

השכיחות של "בתי בונקר" באיטליה יכולה להיות מוסברת על יד השמרנות הכספית של האיטלקים. רובם שונאים לקחת הלוואות. 80% מהאוכלוסייה מתגוררים בבתים בבעלות, ומספר הפנסיונרים במדינה עולה ב-40% על מספר הנערים בני פחות מ-15.

הדירה שלי, לעומת זאת, קרובה יותר למה ש-Makno Consulting מגדירה כ"קאזה פוקולארה", או "דירת אח (קמין)" עם כמה מאפיינים של "קאזה פורום" העשירה יותר. לפי המחקר, 26% מהאיטלקים, בדרך כלל משפחות צעירות, מתגוררים בקטגוריה של דירות פונקציונליות, לא יקרות מדי, דינמיות, עם מרחבים אינטימיים, ריהוט מסורתי וצבעי פסטל שולטים. בית הפורום, שמאפיין 15% מהאיטלקים, הוא הגרסה האמידה יותר של בית האח, עם דגש רב על מרחבי אירוח.

עוד 15% מהאיטלקים חיים במה ש-Makno מכנה "בית משרד", מקום שמיועד לעשיית דברים. דוגמה אחת כזו היא דירתם הקטנה של פרנצ'סקה מאג'יוני ובעלה, שוער בנייני משרדים, ביחד עם שתי בנותיהם המבוגרות ונכד אחד במילאנו. "יש לנו אלפי תחביבים שאנחנו עושים בבית הזה", אומרת עקרת הבית בת ה-56. "אני תופרת, סורגת, אופה עוגיות. בעלי ואני יושבים בדרך כלל במטבח. הוא קורא בשעה שאני מבשלת". הנכד הקטן משחק ושתי הבנות יושבות מול המחשב.

סוג הבתים הבא בדרגת הפופולאריות באיטליה הוא "בית התיאטרון", כעין בית במה שבו הבעלים האמידים מבטאים את עצמם ואת מעמדם, בדרך כלל בעזרת מעצבים ואדריכלים. אחר כך באים "בית האוהל" שמאפיין סטודנטים וצעירים, שקל "לקפל" ולהעביר ממקום למקום, ו"בית הקומודיטי", שהוא גרסה משודרגת של בית האוהל, אך עדיין חסר אופי מיוחד, ובדרך כלל מתגוררים בו אנשי מקצוע שמבלים את רוב שעותיהם מחוצה לו.

ספרדים מאושרים, רוסים פחות

Makno סקרה גם כ-3,000 בני אדם בשש מדינות מערב אירופיות כדי לקטלג את סוגי הבתים שלהם, וללמוד על תחושות הדיירים. שביעות רצון מהבית היתה אחד המדדים שנבדקו. הספרדים דורגו במקום הראשון מבחינה זו, עם ציון של 7.7 מתוך 10, בהשוואה לדירוג שביעות רצון של 7 מ-10 בבריטניה, צרפת וגרמניה. הרוסים חשו הכי גרוע ביחס לבתיהם, עם דירוג של 5.3, וגם דיווחו על גודל הדירה הקטן ביותר, 65 מ"ר בממוצע. אולי שלא במפתיע, האיטלקים והספרדים שבעי הרצון דיווחו על גודל דירה ממוצעת של 108 ו-103 מ"ר, בהתאמה. הסקר מצא גם שהאיטלקים והצרפתים צפויים לבטא עצמם באמצעות בתיהם ולפותחם בפני אורחים; הספרדים והרוסים משתמשים בבתים להתכנסויות משפחתיות; בבריטניה מאירים פנים לאורחים, אך הריהוט קונבנציונלי; בגרמניה, שבה מתגוררת יותר ממחצית האוכלוסייה בשכירות, המגורים נוטים להיות פונקציונליים ומבודדים - מקומות בהם אוכלים, ישנים ונחים.

כללית, האירופים מעדיפים צבעים חמים, ריהוט מסורתי וקווים רכים כמו דלתות מקושתות על פני הריהוט המינימליסטי הצונן מהסוג שרואים במגזיני עיצוב. אפילו באיטליה, בירת העיצוב העולמית, 70% מהריהוט שנמכר מוגדר כקלאסי בסגנונו. רק הספרדים והצרפתים מחבבים את המטבחים המעוצבים האלגנטיים החדשים.

קווים עגולים

יצרנים רבים שמתמקדים במוצרי בית מוצאים שסקרים כאלו הם רבי ערך. "המחקר הזה לא רק מעמיק את הבנת סגנונות החיים, אלא גם מאפשר לנו 'להיכנס' לבתים", אומר גרציאנו לצרוטו, מנהל השיווק האיטלקי של יצרנית מכשירי החשמל אלקטרו לוקס, שמסייעת לממן את הסקרים של Makno Consulting. אלקטרו לוקס, לדוגמה, מעצבת יותר מוצרים שלה בקווים עגולים, מאחר שהמחקרים מראים ש"עיצוב קר ורציונלי שייך רק לנישה האמידה מאד".

"רוב בני האדם נוטים למחזר את סביבת ילדותם. בתים ראשונים נוטים לעיצוב סטנדרטי של מטבחים, לדוגמה, ואחר כך אנשים כבר לא חשים צורך לברוח מן העבר, אלא לחזור אליו", אומר לצרוטו.

צ'רלס ג'ונס, מנהל השיווק של וורלפול, יצרנית מכשירי חשמל אחרת, מספר שבהודו, החברה שלו עלתה מהמקום השלישי למקום הראשון בנתח שוק בתוך שלוש שנים, ע"י פיתוח מוצרים "חגיגיים" כמו מקררים בצבע ורוד. זאת, בעקבות סקר העדפת צבעים בקרב משפחות מקומיות. "בחברה היתה ספקנות רבה. כולם אמרו, 'מקררים ורודים? השתגעתם?'. אך שכנענו את החברה האם לתת לנו לנסות, ובתוך 30 יום מכרנו מוצרים כאלו בכמות שנועדה לשיווק במשך שנה שלמה", הוא מסכם. *

תיאטרון או בונקר?

* בית בונקר - מגורים ש"נתקעו" בזמן וסגורים בפני רוב האנשים פרט לכמה קרובי משפחה וידידים אינטימיים, ומספקים תחושה של מקלט מוגן.

* בית אח (קמין) - בית פונקציונאלי, לא יקר, דינאמי, עם שטחי משפחה אינטימיים, ריהוט מסורתי חם ושימוש חופשי בצבעי פסטל.

* בית פורום - בית שמתוכנן להיות אסתטי ולא רק פונקציונאלי, עם מטבחים כאתר חברתי, מרחבים פרטיים ייחודיים, גינה חיצונית וריהוט מאופק בגוונים נייטרליים עם התפרצויות של צבעים חזקים פה ושם.

* בית משרד - אוסף של חדרים שבשימוש בני משפחה שונים לכל דבר שהוא, מעבודה, יצירה ותחביבים ועד התרגעות.

* בית תיאטרון - בית ראווה שמעדיף אסתטיקה ושיקולים אישיים על פני פונקציונליות או חסכון, עם עיצוב עכשווי וטכנולוגיה בתוספת ענתיקות ואמנות לשם רושם.

* בית אוהל - מגורים ספרטניים, ללא קישוטים, המתאימים לצעירים שמחליפים דיור בתדירות גבוהה.

* בית קומודיטי - מגורים אחידים ונטולי ייחוד של בעלי מקצועות חופשיים, שביתם האמיתי נמצא במקום אחר. *