צבר אשכנזי תושב תל-אביב, דרוזי מכפר בגליל התחתון וילידת רוסיה ממושב בורגני עושים הצגה על קפיטליזם

"איפה אתה רואה את עצמך עוד חמש שנים?" שאלת החובה המופרכת המוצגת בראיונות עבודה, היא ציר הזמן המדומיין של הצגת תיאטרון מקורית חדשה, אקטואלית להפליא. "קברניט העץ" מאת בוב (גיא) זאבי, שתעלה בחול המועד בפסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו" ביפו. למעשה, "קברניט העץ" אינה הצגת יחיד. על הבמה עומד שחקן בודד: נהד בשיר, המגלם את מר וייס, אדם הממתין לתורו להיכנס לראיון עבודה אצל מנהל מפעל. אבל אז מחליט וייס הנואש, הלהוט לרצות, לעשות סימולציות לפני שתיפתח בפניו הדלת אל עתידו הכלכלי - או היעדרו. מהסימולציות התמימות, שראשיתן בסוגיות ברוח "קפה או תה?" הוא גולש בורא ומגלם עולם שלם של אפשרויות מוגבלות, משחקי כוחות, פרשיות אהבים עלובות, בוסים, קונפליקטים עדתיים, מגדריים ומיניים, ומעלה באוב את האלטר-אגו הכמוס הנחבא מאחורי כל אלו.

על "קברניט העץ" חתומים שלושה: זאבי, בשיר, והבמאית-מפיקה, פאניה גרינשפון. זאת לצד שי וילוז'ני, שכתב מוזיקה מקורית, ודוד מן על הווידיאו-ארט.

השלישייה הפותחת, שנפגשה באוניברסיטת חיפה ובפסטיבלים בהם העלו הצגות מתחרות ומשותפות, השתלטו ליום אחד על מקלט בדרום תל-אביב כדי להציג את היצירה בפני הוועדה האמנותית של הפסטיבל. בתוך שעה וחצי הם מצליחים להפוך את החלל העירוני לעולם סיוטים משרדי הזוי וריאליסטי להכאיב, ולחולל שיטפון זעיר.

כמעט מחזה נבואי

השחקן והבמאית של "קברניט העץ" הם תושבי הצפון - הוא דרוזי ממראר והיא ילידת רוסיה מכפר ורדים, הוא שוחר המחזאי הקומי-טרגי, היהודי-אמריקני ניל סיימון, והיא מעריצה של הבמאי הברזילאי המהפכני אוגוסטו בואל. מסעם אל המרכז מתרחש בעיצומם של מאורעות פורצי דרך בתחום הכלכלה הישראלית והעולמית: שירות התעסוקה מכריז על 20 אלף מובטלים חדשים, ועידת ה-G20 מקצה טריליון דולר לאישוש הכלכלה, בעוד לונדון בוערת וממשלה חדשה בראשות נביא ההפרטה בנימין נתניהו קמה בישראל.

*"קברניט העץ" הוא מחזה מאוד אקטואלי.

זאבי: "אני מצטער שזה לא יצא לפני כמה חודשים. אז היו אומרים שזה מחזה נבואי. המשבר כבר פרץ כשהתחלתי לכתוב, אבל שר האוצר דאז עוד אמר שהמשבר הכלכלי העולמי לא מתכוון להגיע לכאן. שזה מנותק. והיה ברור שמדובר בשקר גס".

בשיר מספר כי קל לו להתחבר לדמותו של מר וייס החרדתי. אחרי הכל, הוא סטודנט, נשוי לסטודנטית, אב טרי, ומתרוצץ בין עבודות הוראה והדרכה. שתי הדמויות האחרות בהצגה - בוס ומזכירה נצחיים, הן סטריאוטיפים שקל לפענח. אבל דווקא הדמות המיתית יותר, הקברניט הדמיוני המפקד על דגם ספינה בראשו של המועמד לעבודה שעל שמו נקראה ההצגה, הפכה לסלע מחלוקת בין המעורבים בה.

בשיר: "הדמות השלישית, הקפיטן, הוא מה שמר וייס רוצה להיות, המנהיג המנהל. מישהו עם מעמד".

*מעמד או בריחה למקום מנותק מסביבת העבודה האפרורית?

בשיר: "מר וייס שאומר שלא אכפת לו לקבל את העבודה המשעממת רק בשביל לחיות, בעצם מחפש משהו שמעבר לזה. משהו מעולם הדמיון. אבל לטעמי, הקפיטן זה גם מקום של שליטה. ולדעתי לכל אחד מאיתנו יש את המקום הזה של שליטה בתוכנו. גם כשאת מאמצת כלב, מה שאת מחפשת באמת זה שליטה. ומר וייס, אפילו כלב לא מצליח לאמץ כי אין לו במה להאכיל אותו. אז הוא בודה בדמיונו את הקפיטן, הקפיטן ששולט בכל המלחים. הקפיטן הוא מלך הים".

גרינשפון: "אני רואה בקפיטן דווקא משהו אחר. הרצון לברוח. לדמיין. בעיקר כמיהה להרפתקה. \הרצון לעשות משהו יותר פנטסטי ויותר אנושי. השאלה הגדולה האם הקפיטן מצטרף אליו ועוזר לו או בעצם מסייע לו להסתגל ולמות".

מי שלא שונא לא מתקדם

עם הרגעים החזקים ב"קברניט העץ", נמנים טקס נישואים בין מר וייס לשנאתו הנצחית, ושיר הלל-גוספל לשנאה. זו, על-פי זאבי, חלק בלתי-נפרד ממהותו של העולם הכלכלי. "המערכת הכלכלית שבה אנחנו מתקיימים כיום מושתתת על רגשות שליליים וכל דבר שאנחנו עושים ופועלים מונע על-ידי המערכת הזו שלכאורה אמורה לשרת אותנו", אומר המחזאי. "אבל בשלב מסוים שכחו שכלכלה אמורה לשרת בני אדם ולא להפך. כל פעולה כלכלית מתבצעת על בסיס של שנאה, פחד, רגשות נחיתות, דאגה. ככל שאפשר לעורר בציבור רגשות יותר שליליים, ככה המכונה המוזרה הזו מתקדמת בצעדים יותר גדולים".

גרינשפון: "אני ונהד הפכנו את השנאה מטקסט לנאמבר. עשינו מזה קטע ברכטיאני מאוד. זה האלטר-אגו על אלטר-אגו של מר וייס. המקום משם אולי נובע מה שמפעיל אותו".

ואם מדברים על שנאה, במציאות הישראלית קשה להתאפק מלהציג לשלישייה האידיאלית את שאלת שיתוף הפעולה המוצלח והפורה בין בני שלוש עדות ורקעים תרבותיים שונים מאוד, שהניב כמה וכמה פרסים בפסטיבלי פרינג', מחזות קצרים, ותיאטרון חברתי-פוליטי.

*על הנייר אתם נראים קצת כמו בדיחה גרועה. צבר אשכנזי מתל-אביב, דרוזי מכפר בגליל התחתון וילידת רוסיה ממושב בורגני עושים הצגה על קפיטליזם.

בשיר: "סוף סוף מכנה משותף".

גרינשפון: "הם כל הזמן מריצים בדיחות על ערבים, אבל על רוסים אני לא נותנת. דיברתי עם הרדיו הרוסי ושאלו אותי, 'תגידי, איך את מסתדרת עם הצגה אה, אינטרנציונלית כזו?' בעצם שואלים למה נתנו לשחקן ערבי לשחק את מר וייס. אני אומרת: 'זה לא שחקן ערבי. זה נהד בשיר".

בשיר: "אבל זאת באמת בעיה של שחקנים בני מיעוטים. עשיתי כמה סרטים וסדרות בטלוויזיה...".

גרינשפון: "והוא תמיד מחבל שם".

בשיר: "בתיאטרון, כשבוחרים שחקנים בני מיעוטים תמיד לוקחים אותם לתפקידים מאוד ספציפיים. תפקידים של דוברי ערבית, לרוב מחבלים. וזה מתסכל. אני מכיר את היכולת שלי. אני יכול לעשות תפקיד של אמריקני, של גרמני, של כל דמות במחזותיו של ניל סיימון. אבל לא תינתן לי האפשרות. אולי יבוא איזה במאי מטורף שיגיד: 'נעשה ליהוק כזה בתור קונספט'. אבל גם אז, זה יהיה במעטפת של קונספט. זה מתסכל. מצד שני, זה גם הופך חלק ממך, הדחף לעסוק בפוליטי-מדיני".

היכן הם רואים את עצמם עוד חמש שנים? בשיר חולם להקים מרכז תרבות במראר. בסיוע מפעל הפיס. ולזכות בלוטו - למרות שמילא טופס פעם אחת בחייו זאבי נושא עיניו לכתיבת סדרות טלוויזיה ובעלות על דירה. גרינשפון מתכננת להפיק ולביים הצגות עצמאיות.

בסוף כולם גומרים בים

כשמסתיימת ההצגה מתעוררים רגשות מעורבים. רצון לבעוט, כמיהה להרים עוגן על ספינה דמיונית, או דחף להתכרבל מתחת לשולחן במשרד ולחכות עד יעבור זעם.

זאבי: "המחזה מדבר על הפנטזיה הדמיונית של הגיבור לצאת מתוך המסגרת של העבודה המשמימה שלו להרפתקה אקזוטית על גבי ספינה. אבל גם עולם הדימויים של הגיבור מושתת על דימויים מאוד מוגבלים. המחזה מדבר על מצוקה כלכלית-חברתית, אבל כל אחד נושא על כתפיו איזשהו תסכול וחוסר יכולת להסתכל על החיים שלו באופן אחר. גם כשמר וייס מנסה לקבוע לעצמו חופש הוא מתחיל להגדיר לו גבולות. הספינה שבה הוא רוצה להפליג היא דגם של ספינת עץ. הים הוא תמונה, ולכל מקום שהדמיון והפנטזיה סוחבים אותו הוא תמיד ממהר להתוות לעצמו גבולות.

"המחזה הוא קודם כל טרגדיה אנושית ואחרי זה קומדיה חברתית. גם במרד מר וייס נשאר במיין-סטרים. רוב האנשים לא מסוגלים לקום ולעזוב, ונגיד, להוציא את העוקץ מהכלכלה. רק מסוגלים להמשיך לנוע באותו קו. כמו נחל. הוא יכול לקבוע מתווים חדשים של תנועה, אבל בסופו של דבר זורם לים".

בשיר: "אם באמת יש אפיק שבתוכו זורם נהר או נחל, שמוביל את רוב החברה אל הים, אני חושב שבסדר הזה יש כאוס ובכאוס יש סדר. ודברים כמו ההצגה, הם כאוסון בתוך הזרם. הם מערבולת קטנה בנהר, שמצטרפת אל מערבולות קטנות אחרות. הן לא ישנו את כיוון הזרימה, אבל כן את האופי של המים. בסופו של דבר, כולם גומרים בים". *