שער למתחיל

מאיר דוד היה משוכנע שדי במשכורות רעב ובחוצפה כדי להתחרות בידיעות אחרונות. הוא הקים בזריזות רשת מגזינים, ובאותה זריזות פשט רגל. את השאריות (17 עיתונים ומאגר מינויים ענק) רכש במחיר מציאה אילן ציוני, מו"ל קטן שאת כספו עושה ממוסכים. ההחלטה הראשונה: מותגים בינלאומיים החוצה, משקיעים בתוכן מקורי < עמירם ברקת

באחד מימי ינואר האחרון הגיעה חבורת עיתונאים שפופים למקום עבודתם, בבניין משרדים מדכא באזור המוסכים הנושק למגדלי עזריאלי בתל אביב. עבור העורכים והגרפיקאים של "מסע אחר", "דרך האוכל", "הורים וילדים", "חיים אחרים" ועוד 14 מגזינים השייכים לרשת SBC, זו הייתה תקופה קשה: כמה ימים קודם לכן החל המעביד שלהם לרצות עונש של עשרה חודשי מאסר בגין עבירות מרמה, והחברה שבה עבדו החלה לקרוס; כספי הפנסיה שלהם נעלמו, כתבים וצלמים רדפו אחריהם בשאלות על תשלומים שלא קיבלו, ומאות טלפונים מספקים וממנויים זועמים הציפו את המערכת.

דווקא באותו בוקר ציפתה להם הפתעה. "חברת SBC מכריזה על הוצאת מהדורה ראשונה של המגזין Living של מרתה סטיוארט" דיווחו אתרי החדשות באינטרנט. בהמשך הידיעה הם כבר היו צריכים לשפשף את העיניים כדי להאמין: "בבניית מערכת המגזין בישראל הושקעו 600 אלף שקל, והיא תעסיק 15 עיתונאים, גרפיקאים ומתרגמים".

הסיפור הזה מצליח להדגים את התנהלותה הכמעט סכיזופרנית של SBC בשנים האחרונות. ניהול שהצליח לשלב ניצול מחפיר של עובדים עם נשפים וקוקטיילים נוצצים, ויזם שהקים מאפס את רשת המגזינים הגדולה בישראל ותוך פחות משנתיים מוטט אותה. לפחות בינתיים, מבחינת רוב המועסקים ברשת יש לסיפור הזה סוף טוב, עם אביר על סוס לבן - סליחה, טייס קרב לשעבר על אופנוע כבד - שרכש את הרשת במחיר מציאה במטרה להמשיך להפעיל אותה. ואם זה לא מספיק לסיפור מגזיני מובהק, הרי שהפרשה מספקת הזדמנות נדירה להציץ אל הצד העסקי של אחד המגזרים הפחות מוכרים בשוק התקשורת הישראלי.

שוק קטן עם מלכה

שוק המגזינים בישראל הוא שוק קטן: כמאה מגזינים שמגלגלים מחזור של כחצי מיליארד שקל בשנה. נתח הפרסום שלהם הוא כ-6% מכלל הפרסום באמצעי התקשורת, שמיתרגמים לקצת יותר מ-50 מיליון דולר בשנה. בצרפת, לשם השוואה, יש כ-3,200 מגזינים, וביוון הקטנה 2,800. במרבית מדינות מערב אירופה עומד נתח הפרסום של המגזינים על 25%-30% מכלל העוגה.

במשך שנים חסו המגזינים הישראליים בצלם של שני העיתונים הגדולים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", וזו כנראה הייתה גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שהשוק הזה קפא על שמריו. העיתונים הגדולים נתנו למגזינים כרית ביטחון כלכלית ומקצועית, שהפכה את התחרות מולם לכמעט בלתי אפשרית: גב פיננסי, אספקה בלתי נדלית של כותבים, של גרפיקאים ושל צלמים, תשתיות של מערכות דפוס, הפצה ויחסי ציבור, בדרך כלל בחינם.

המלכה הבלתי מעורערת של שוק המגזינים, מאז קום המדינה, היא "לאשה" מבית ידיעות אחרונות, שהשיגה בסקר TGI של 2008 11.3% חשיפה. בשנים האחרונות יש למגזין הנשים הוותיק מחזר צעיר ושאפתן, קרוב המשפחה "בלייזר", שרשם בשנה החולפת 4.4% חשיפה. מיד אחריו צועד המגזין המוביל של מעריב, "נשיונל ג'יאוגרפיק" הישראלי, עם 4.3%. מגזין בולט אחר מגיע מתת-התחום של מגזיני הטלוויזיה: "פנאי פלוס" עם 8.2% חשיפה.

בתחילת העשור חדר אל העולם השליו הזה שחקן חדש ולחלוטין לא מוכר. מאיר דוד, 45, נשוי ואב לארבעה, בכלל התחיל את דרכו המקצועית כפעיל בשוק ההון וכמנהל תיקי השקעות. בתחילת שנות ה-90 חגגו הוא ושותפו טל יגרמן את החיים הטובים עם משרדים מפוארים ועם מרצדסים, אבל בשלב מסוים הבורסה קרסה, עסקיו התמוטטו, ודוד חיפש תחום פעילות חדש, שאותו הגדיר כ"עסק ריאלי שמייצר משהו". בסוף שנות ה-90 הוא הצליח למצוא עסק שענה על דרישותיו: SBC, חברה שהוציאה לאור ירחון אחד.

דוד הפך לשותף, ומהר מאד הבהיר עד כמה גדולות שאיפותיו. הוא החליט להתמודד במגרש של ידיעות ומעריב, ללא היכרות מוקדמת עם שוק התקשורת, ללא פטרון עם כיס עמוק, וללא הגב המקצועי של עיתון יומי גדול. מצד שני היו לו חוצפה, ביטחון עצמי וקסם אישי לא מבוטל. אדם שניהל את עסקיו לאחר קריסתם מגדיר אותו כ"וירטואוז עסקי". "אתה יושב עם ספקים שקיבלו ממנו בומבות במיליוני שקלים, וכל מה שיש להם לומר זה כמה הם אוהבים את האיש", הוא אומר. אפילו בקרב עורכי המגזינים שלו יש לדוד, למרבה הפלא, מפרגנים. "הוא הצליח לספק הרבה משרות ולהוציא את המגזינים הרבה זמן ללא תמיכה ממסדית", אומרת שלומית עוזיאל, שערכה עד לאחרונה את כתב העת למדע פופולרי "גליליאו". "זה לא הישג של מה בכך".

חמוש בנשק הסודי שלו יצא דוד למסע רכישה והקמה של מגזינים שכמוהו טרם נראה בענף המנומנם. בתוך שש שנים היו בבעלותו 21 ירחונים - יותר מאשר לידיעות ולמעריב גם יחד. הרעיון העסקי היה פשוט: לבנות "סופרמרקט" של מגזינים, שיכלול ירחוני נישה מקצועיים לצד ירחונים לכלל המשפחה ומגזינים בינלאומיים יוקרתיים מתורגמים לעברית. הפטנט היה בניית הסופרמרקט הזה סביב מטה ניהולי ומערכתי אחד, במטרה לחסוך בעלויות ובהוצאות הייצור. "כשיש לך פלטפורמה אחת ל-21 מגזינים", הסביר דוד בראיון ל"גלובס" ב-2006, "העלות האפקטיבית כל הזמן קטנה. ככל שאתה עולה במחזור, אתה מגדיל את הרווח הגולמי".

פחות מעשרת אלפים שקל

במקום להפעיל, כמקובל, מערכת נפרדת לכל מגזין, העסיק דוד צוות אחד של עורכים וגרפיקאים. את ההפקה ואת עריכת הלשון עשו בדרך כלל העורכים עצמם, ללא תוספת שכר, ושאר העבודה נעשתה על-ידי פרילנסרים. תקציב המערכת של "גלילאו צעיר" - מגזין שהפיק מדי חודש 66 עמודי מערכת ושהעסיק עורך מדעי, כותבים, מאיירים וצלמים - היה נמוך מעשרת אלפים שקלים לגיליון. מירית פרידמן, שהקימה את המגזין ושערכה אותו עד לפני חודשים אחדים, אומרת כי לתקציב האפסי היה גם פן חיובי, משום שהוא אילץ אותה "להיות יצירתית ולהפיק את המוצר הכי מקורי שאפשר".

התקציב של מגזין "סטאטוס" לחשיבה ניהולית היה נמוך אף יותר, משום שכל כותביו היו אנשי מקצוע שהסכימו לכתוב ללא תמורה. לא רק על העיתונאים חסך דוד בעלויות. גם מערך המכירות של המגזינים התבסס על צעירים חסרי ניסיון. נדבי נוקד, שערך את PC-Magazine מינואר 2006 עד למארס האחרון, מעריך, כי חלק משמעותי מהתקופה לא היה למגזין איש מכירות בעיקר כי לא נמצא מי שיסכים לעבוד בתנאי השכר שהציעה SBC: "כשכבר מצאו מישהו מוכשר, העמיסו עליו מטלות כה רבות במגזינים אחרים, עד שלא נותר לו זמן לטפל ב-PC-Magazine".

לדברי עורך-לשעבר ברשת, יום לפני החתימה על עסקת הרכישה של מגזין שהתחרה במגזין שלו (מאותה נישה), פנה אליו מנכ"ל הרשת כבדרך אגב ושאל אותו אם הוא יודע כמה מנויים יש לאותו מגזין. לדבריו, "לא ידוע לי שהרשת טרחה לעשות בדיקות שוק בסיסיות של המגזינים שרכשה". גורם אחר ברשת מוסיף כי דווקא היו בדיקות: לדבריו, לפני מהלכים עסקיים חשובים נהג דוד להתייעץ עם מתקשרת עם רוחות (את תגובתו של דוד לא ניתן היה להשיג; עורך דינו לא הגיב עד שעת סגירת הגיליון).

דוד לא הסתיר את זלזולו בעיתונאים. בראיון לשרה ליבוביץ'-דר במעריב כינה אותם "פלצנים", ולעובדיו הסביר פעם ש"כל אחד ברחוב יכול לערוך עיתון". הזלזול הזה היתרגם לתנאי עבודה: על החזרי נסיעות או אש"ל לא היה מה לדבר, ו"אפילו את העטים היינו צריכים להביא מהבית", סיפר עורך לשעבר. בשלב מסוים, ועל רקע הצמצומים, הועברו כל עורכי המגזינים לעבוד בחלל משותף (אופן ספייס). חלקם נשארו לעבוד מהבית, משום שתנאי העבודה לא אפשרו להם להתרכז בעבודתם.

למרות החסכנות המופלגת והתדמית הסופר-יעילה, היו לרשת SBC כמה פעילויות תמוהות שעלו סכומי עתק. למשל, השקעה שנעשתה ברכישת מכונות דפוס, שעה שהמגזינים הודפסו אצל קבלן חיצוני. רק על המכונה הזאת רשמהSBC הפסד של כמיליון שקלים. ב-2004 נרשם הפסד בסך מיליון וחצי שקלים בגין סעיף סתום משהו, שהוגדר כ"ניהול מרכז תרבות ופנאי במושב ביתן אהרון". מיליון וחצי נוספים הפסידה SBC כתוצאה מפתיחת מרכז מוקדנים למכירת מנויים באשקלון.

כדי להגדיל את המכירות ניסה דוד "לשבור את השוק", והציע את המגזינים שלו במחיר של 9.90 שקלים. "אמרו לי אז, יש לך זבל של עיתונים", אמר בראיון למעריב לפני שנה. בהמשך הבין בעצמו את טעותו, והתרכז במכירת מינויים. גיוס המנויים היה ללא ספק הצלחתו העסקית העיקרית של המו"ל: מאגר המנויים של החברה, שעלה בשיאו על מאה אלף איש, נחשב לנכס אטרקטיבי בשוק המדיה, והוא שלמעשה הציל את החברה מסגירה.

יותר מידיעות אחרונות?

מבצעי המכירות, יחד עם מסע הרכישות האגרסיבי, הניבו בשלב הראשון תוצאות מרשימות: מכירותיה של SBC זינקו מ-6 מיליון שקלים ב-2000 ל-50 מיליון ב-2006. החברה נהנתה מתזרים חיובי חזק, והתרחבה לפעילויות נוספות, ובהן הוצאת מגזיני לקוחות (מגזינים לקידום מכירות שמוציאות חברות גדולות) ומחלקה לארגון כנסים. באותו ראיון במעריב טען דוד כי למגזיני הרשת שלו יש מיליון קוראים, "יותר מלידיעות אחרונות". השלב הבא, מבחינתו, היה רכישת מגזינים בינלאומיים יוקרתיים כמו "פורבס" ו"קוסמופוליטן" (ראו מסגרת), מהלך שיצר התעניינות תקשורתית סביב SBC ושהפךאותו לדמות רצויה בעולם התקשורת ובחוגי סלבריטאים.

בשנים 2003-2005 רכש דוד זכויות הפצה של שלושה מגזינים בינלאומיים יוקרתיים: PC-Magazine, Forbes ו-Cosmopolitan. השניים האחרונים הצטיינו באירועי ראווה בזבזניים. למשל, מסיבת ההשקה של "קוסמו", כפי שקראו לו ברשת, נערכה בביתן 1 בגני התערוכה, בהשתתפות לא פחות מאלפיים איש, ובהם אנשי תקשורת, דוגמניות, כדורגלנים, שחקנים ומעצבי אופנה. את מו"ל פורבס העולמית, סטיב פורבס, הביאה SBC לישראל לשני ביקורי-בזק שעלות אחד מהם הגיעה לכמיליון שקל.

המגזינים הבינלאומיים אמנם סיפקו הרבה זוהר, אך רק מעט הכנסות. קוסמופוליטן, שהיה אמור להתחרות בלאשה, דשדש זמן רב ולא הצליח להזיז במילימטר את נתוני המכירות של המלכה. היעדים המסחריים של פורבס היו להגיע לתפוצה של חמישים עד שישים אלף עותקים, אבל בפועל לא הגיע המגזין אפילו ל-10% מכך, או כפי שהגדיר זאת בכיר לשעבר ב-SBC, "לפורבס היו פחות מינויים ממחצית שכרו של העורך". לפי מקורות ברשת, בתקופה האחרונה היו למגזין כ-500 מינויים בלבד. אגב, הזכויות להמשך פרסומו של פורבס נמכרו על-ידי הכונס בנפרד מיתר SBC, למו"ל ואיש העסקים אלי עזור.

SBC נותרה חייבת סכומי עתק למו"לים הזרים. חובות אלה הביאו בחודשים האחרונים את המו"לים של PC-Magazine ו-Forbes להודיע על ניתוק היחסים. בימים האחרונים הודיעה גם Hearst Magazines, המו"לית של Cosmopolitan, על סגירת המגזין בישראל, לאחר שהבעלים החדשים של הרשת, אילן ציוני, דחה את דרישתה לשלם את חובות העבר.

הרשעה בפלילים

ביולי 2006, כשהוא בשיא הצלחתו, עמד דוד לחתום על עסקה למכירת מניותיו ב-SBC לקרן מרקסטון, לפי שווי כולל של 12 מיליון דולר. בדקה ה-90, לאחר משא-ומתן ארוך ומתיש ובדיקות נאותות שארכו לא פחות מחצי שנה, הודיעה לפתע מרקסטון על ביטול העסקה. ברקע התנהלה מלחמת לבנון השנייה, אך הסיבה העיקרית למהלך הפתע של מרקסטון הייתה הרשעתו של דוד בפלילים, שנפלה בעיתוי אומלל מבחינתו, ימים ספורים לפני החתימה. דוד ושותפו מתחילת הדרך יגרמן הורשעו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובעבירות נוספות שביצעו באותה תקופה. השופטת ציינה אמנם כי דוד מילא תפקיד משני בשותפות עם יגרמן, אך גזרה עליו בכל זאת שנת מאסר. מאוחר יותר קיצרה ערכאת הערעור את העונש לעשרה חודשים.

פיצוץ עסקת מרקסטון הייתה קו פרשת המים בחייה הקצרים של SBC. "מרגע שעסקת מרקסטון התפוצצה, היה ברור שהמשחק הוא רק על זמן", אומר אחד ממתחריה העסקיים. השנתיים האחרונות לא היו קלות לענף המגזינים: התחרות מול אתרי האינטרנט התגברה משמעותית, ונגסה בשולי הרווח של כל המגזינים, כולל אלה הרווחיים ביותר. על רקע זה התקשתה SBC יותר ויותר לשאת בנטל חובותיה התופחים. במהלך 2007 הצליח דוד לגייס הון חיצוני, כשמכר כמחצית ממניות SBC לקבוצת משקיעים תמורת 2.5 מיליון דולר. בעלי המניות של SBC לא רוו נחת מהשקעתם, בלשון המעטה, ונאלצו להזרים לחברה עוד למעלה מ-2 מיליון שקלים לפני קריסתה.

במקביל לקשיים בשוק הפרסום, עשה דוד טעויות ניהול פיננסיות שקירבו את החברה לדרכה האחרונה. למשל, הוא ביצע רכישות מהותיות לטווח ארוך, כמו זו של המגזין הורים וילדים, בהיקף 10 מיליון שקל, שמומנו באשראי לטווח קצר. בשנים 2006 ו-2007 הייתה SBC מאוזנת תקציבית, וב-2008 עמד ההפסד הנקי על 4 מיליון שקל בלבד, אבל הוצאות המימון של החברה בגין חובותיה - גיבנת שנסחבה על גבה - הגיעו ערב קריסתה למיליון שקלים בחודש, לעומת הכנסות בהיקף חצי מיליון שקלים בלבד.

ככל שמצבה הכלכלי של הרשת הידרדר, הורעו תנאי ההעסקה של העובדים. בעקבות חקיקת חוק פנסיה חובה הוחל בניכוי תשלומים לפנסיה משכרם של העובדים השכירים, אך הכספים הללו לא הגיעו ליעדם. במקביל נאלצו העורכים להתמודד עם התמרמרות גוברת מצד עובדי הפרילנס, שהפסיקו לקבל שכר על עבודתם. "הרגשתי שמכריחים אותי לרמות ולשקר לעיתונאים שלי", אומר אחד מעורכי המגזינים, "אבל למרות הכול המשכנו לתת את הנשמה כדי שהמגזינים ימשיכו לצאת".

מצבה העגום של הרשת השתקף היטב בנתוני החשיפה: דרך האוכל - המגזין המוביל של הרשת בשיעורי החשיפה - איבד במחצית השנייה של 2008 שליש מקוראיו, והגיע ל-3% חשיפה בסקר TGI. לפי אותו סקר צנחו שיעורי החשיפה של מגזין מוביל אחר, "מסע עולמי", בקרוב ל-40% במהלך 2008, וירדו לחשיפה של 1.5%.

רק שבתחום פעילות אחד לא הורגשה האטה, ולמענו נמצא גם הכסף הדרוש. בעוד החברה שוקעת, המגזינים מתרסקים והעובדים לא מקבלים את שכרם, המשיכה SBC לרכוש מגזינים במיליוני שקלים: בפברואר 2008 נרכש "מסע אחר" תמורת 2.5 מיליון שקלים. בספטמבר נרכש "חיים אחרים" לרפואה טבעית ואלטרנטיבית בעסקה של 300 אלף שקל. העסקה האחרונה הייתה, כאמור, עם המגזיןLiving של מרתה סטיוארט, והיקפה, על-פי הודעת הרשת, 600 אלף שקל.

בזיל הזול

בתחילת ינואר החל דוד לרצות את עונש המאסר. ב-16 בפברואר הפסיק בנק דיסקונט, הנושה הגדול ביותר של SBC, לכבד צ'קים והוראות קבע על רקע חריגה של 400 אלף שקל ממסגרת האשראי. העובדים, שקיבלו רק מחצית ממשכורת ינואר, החלו להתארגן להגשת תביעה, אך SBC הקדימה אותם ופנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה להקפאת הליכים, באמצעות עו"ד עמית לדרמן ממשרד ד"ר שלמה נס. בבקשה התברר בפעם הראשונה בפומבי היקף חובותיה: 53 מיליון שקלים, מהם 15 מיליון לבנקים (דיסקונט ולאומי), למעלה מ-2 מיליון לעובדים, 26.5 מיליון לספקים (בעיקר לבתי דפוס), ו-9 מיליון לבעלי המניות.

השופטת ורדה אלשיך מינתה את עו"ד אביתר קרמר, גם הוא ממשרדו של נס, לנאמן, ונתנה לו הזדמנות לייצב את מצב החברה ולנסות למכור אותה כ"עסק חי" בהליך של מכרז. הנאמן מצא חברה במצב של קריסה, ללא האדם היחיד שהחזיק בתמונה הכוללת של מצבה. למרות זאת, הצליח עו"ד קרמר להגיע עם הספקים ועם העובדים לסיכומים זמניים, שאפשרו להמשיך ולהוציא את המגזינים כסדרם. בכך נמנע למעשה גל ביטולי מינויים שהיה מביא להתרסקות סופית.

כשנפתחו מעטפות המכרז בסוף החודש שעבר, התברר כי הוגשו שלוש הצעות לרכישת כל המגזינים של הרשת, ושתי הצעות נוספות הוגשו לרכישת מגזינים בודדים הנחשבים למוצלחים במיוחד. את ההצעה הגבוהה ביותר - 3.35 מיליון שקלים - הגיש אילן ציוני, בעלי חברת מוטומדיה, המו"לית של ארבעה מגזינים העוסקים ברכב, באופנועים, בטרקטורים ובחיות בית (ראו מסגרת). יובל סיגלר, בעלי קבוצת תקשורת הנחשבת לכוח עולה בעולם המגזינים, והמוציאה בין היתר את המגזין "טיים אאוט" ואת "אטמוספירה" של אל על, הגיש הצעה בגובה מיליון וחצי שקלים בעבור הרשת, וקבוצה שלישית, בראשות עמית יונאי, הציעה 200 אלף שקלים בעבור "גלילאו" ו"גלילאו צעיר" - הצעה שהשופטת, בנימה משועשעת, הגדירה "מאוד חשובה", משום שנכדה מנוי על העיתון וחרד לגורלו. ידיעות ומעריב התעניינו במכרז אך בחרו שלא להגיש הצעות, והותירו לציוני הזדמנות נדירה לחמוק עם השלל: עשרים מגזינים נקיים מחובות עבר.

התמורה הנמוכה לא אפשרה עריכת הסדר נושים, וכל נושי SBC, למעט הבנקים, איבדו למעשה את כספיהם. העובדים יסתפקו בפיצוי חד-פעמי מהביטוח הלאומי, בגובה עד 75 אלף שקלים. השופטת אלשיך לא התאפקה, והעירה לפרוטוקול פעמים מספר כי מדובר בהצעת מחיר "נמוכה ביותר", אך החליטה לאשר אותה משום שהחלופה הייתה גרועה יותר.

בנוסף לסכום שהציע במזומן, התחייב ציוני לעמוד בהתחייבויות הרשת ל-90% ממנוייה ולספק להם את המגזינים. מרבית המנויים, יצוין, שילמו את דמי המינוי מראש לתקופות של עד שלוש שנים. עו"ד לדרמן העריך את שוויה של התחייבות זו ב-5-7 מיליון שקלים. כמו כן התחייב ציוני להעסיק 75% מהעובדים למשך חצי שנה. "ציוני פשוט שיחק אותה", אומר גורם אחר שהתמודד במכרז, "הוא קיבל רשת שלמה במחיר של מגזין אחד".

יחזיר בתוך שנה?

ציוני רואה בעסקה "הגשמת חלום". לדברי מקורביו, הוא מאמין שיחזיר את השקעתו בתוך כשנה. רק לפני חודשים אחדים הוא פתח בגישושים עם דוד על רכישת SBC, והסכומים שנזרקו אז לחלל האוויר היו גבוהים פי עשרה. לפני כשנה הוא הפסיד לדוד בקרב על "מסע אחר", שאחריו חיזר במשך כשנתיים. אז העדיף להתאפק ולוותר על עסקה שכבר הייתה סגורה. בדיעבד, סבלנותו הוכיחה את עצמה.

"כשראיתי את נתוני המינויים של SBC הבנתי שאנחנו הולכים לעשות ערימות של כסף", אמר ציוני לאחד ממכריו. גם שאר המספרים של SBC, כפי שהם מופיעים במסמכים שהוצגו לבית המשפט, מצביעים על פוטנציאל רווחיות לא רע; למרות כל המכות שספגה, המיתון והתחרות, הרשת ממשיכה לייצר תזרים חיובי של חצי מיליון שקלים בחודש. היקף המכירות במחלקת הפרסום מגיע למיליון שקלים בחודש, ובמחלקת המנויים - לכ-2 מיליון שקלים. מרכז הרווח העיקרי של החברה הוא תחום ההורות והמשפחה. הרווח התפעולי שמייצר תחום זה באמצעות כתבי עת וכנסים ייעודיים נאמד בכ-300 אלף שקלים בחודש, או 3.6 מיליון שקלים בשנה.

בימים האחרונים פרס ציוני את תוכניותיו בפני אנשיו. הוא מאמין שפוטנציאל הרווח האמיתי של הרשת הוא במאגר המינויים שלה, וכוונתו להשקיע את המאמץ העיקרי בטיפוח ציבור המנויים של הרשת ובהרחבתו - בתוך שנתיים-שלוש - ל-350 אלף בתי אב. את זה הוא מתכוון לעשות על-ידי טיפוח תחושת שייכות למועדון לקוחות הנהנה מהטבות מפליגות. מועדון "חבר" הוא המודל שעומד לנגד עיניו.

על המגזינים הבינלאומיים הנוצצים, שדוד השקיע כה רבות ברכישתם, ציוני אינו מתכוון לבזבז זמן. לדעתו טקסטים מיובאים צריכים לתפוס לא יותר מ-20% מהתוכן במגזין ישראלי ממוצע. לאנשי קוסמופוליטן, שדרשו ממנו לשלם את חובותיו של דוד, הוא הודיע שאין לו כל מחויבות חוקית לעשות כן. על המגזין של מרתה סטיוארט הוא מוכן לוותר, משום שאינו מתאים, לדעתו, לטעמיה של עקרת הבית הישראלית. גם על עזיבתו של פורבס ציוני לא מצטער, משום שלדעתו אין למגזין מסוגו זכות קיום בשוק התקשורת הכלכלית הרווי. המגזין האמריקאי היחיד שמוצא חן בעיניו הוא Mountain Bike, מגזין נישה לרוכבי אופניים, שאותו הוא מתכוון לשלב בקבוצת מגזיני הרכב שלו יחד עם מסע אחר. את שאר המגזינים ציוני מתכוון לאחד בקבוצת מדיה שנייה, שבדומה לחברת הכבלים הוט תוכל להציע חבילת מגזינים לכל המשפחה.

בכל הנוגע למגזינים עצמם, הוא מאמין שהם צריכים להיות בנויים על כתבות קצרות ומגוונות ככל האפשר. בשוק הנוכחי יש לדעתו מקום וצידוק כלכלי למגזין מוזיקה, ולמגזין לאוכלוסייה המבוגרת.

ומה הלאה? לפני שרכש את SBC השתעשע ציוני ברעיון לרכוש את מעריב. גם היום ייתכן שיהיה מוכן לשקול זאת, אך רק אם עובדי העיתון יסכימו להצטרף אליו. על מאיר דוד יש לציוני רק דברים טובים לומר. "ציוני חושב שדוד עשה עבודה מדהימה עם המינויים", סיפר אחד ממקורביו. "ברמה האישית הוא מרחם על דוד. בעיניו, זה איש שראה איך חלום חייו מתרסק לנגד עיניו". **