חושפת את ציפור הנפש

מיכל סנונית נולדה ב-1940 בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר, למדה ספרות ותיאטרון, ועבדה כעיתונאית בעיתון "על המשמר", שבו ערכה כארבע שנים את המוסף השבועי "חותם". הייתה חברת קיבוץ כ-20 שנה, ושם נולדו שלושת ילדיה, ואז עזבה והשתקעה בתל-אביב, שם היא מתגוררת כיום. כתבה 11 ספרי שירה, ביניהם "זהר שובב" (1967), "שירים למי שאוהבים" (1971), "אני ויואב מטיילים עכשיו" (1976), "אדם והפרח" (1988), "שלום גן אני כאן" (1998).

הצלחתה האדירה הייתה בזכות "ציפור הנפש" שכתבה ב-1985 באיטליה, ספר ילדים שהושווה ל"הנסיך הקטן", תורגם ל-36 שפות, נמכר עד כה בכמעט מיליון עותקים ברחבי העולם וגם זיכה אותה בפרסים רבים ויוקרתיים. עבודותיה האחרונות "שירת הלב" (כנרת זמורה) ו"י*רמיאו החתול", שהתזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של גיל שוחט העלתה במסגרת הסדרה למנויים תחת הכותרת "פנטזיה לחתול ותזמורת".

*איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"אידלסון 10 ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. הקפה לטעמי, העובדים נחמדים, ואני יושבת לי בפינה, קוראת עיתונים על כוס קפה, מביטה באנשים, חושבת, חולמת. יש מי שבא עם מחשב. אני לא. אני כותבת בבית, אבל פגישות מקיימת שם".

*מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"מישקין, מ'אידיוט' של דוסטוייבסקי, ואם אפשר שיצטרף אליו גם הסופר. 'אידיוט' שינה את עולמי. קראתי אותו בנעוריי, והוא נתן לי את הלגיטימציה להיות אני. עד אותו רגע חשבתי, כילדה בקיבוץ, שהאידיאל הוא להיות כמו כולם. לפחות ככה אמרו לי".

*מיהם הסופרים העבריים האהובים עלייך ביותר?

"ס. יזהר בעיניי הוא הסופר העברי הגדול ביותר מאז קום המדינה, קילומטרים לפני כל אחד אחר. מבין המשוררים, אחרי ביאליק, אני אוהבת את אמיר גלבע, לאה גולדברג, יונתן רטוש, יהודה עמיחי, והללויה לאלתרמן, שתמיד כשאני קוראת את שיריו הם חדשים ומופלאים בעיניי".

*והזרים?

"איך בוחרים? גבריאל גרסיה מרקס, שאחרי שקוראים אותו חושבים שאין טעם להוסיף ולכתוב? ארקו גומז, שכתב את 'אנה לא' והקנאה אוכלת אותי שלא אני כתבתי אותו? זיגפריד לנץ, שכתב את 'השיעור בגרמנית' ו'מוזיאון המולדת', והותיר אותי מחוסלת למספר חודשים? ואני עושה עוול לעוד הרבה סופרים שאיני מזכירה את שמם".

*איזה ספר ילדים אהוב עלייך במיוחד?

"'מחניים' (בתרגום עכשווי 'הילדים מרחוב פאל') מאת פרנץ מולנר הוא מאז ילדותי חלק בלתי נפרד מחיי, ו'העץ הנדיב' שכתב הסופר, המאייר והמוזיקאי של סילברסטיין, ספר שהוא לא רק לילדים. יש בו במינימום מילים, כל מה שאפשר לומר על נתינה ואהבה".

*מהו הספר האחרון שקראת, והותיר עלייך את רישומו?

"'גנבת הספרים' מאת מרקוס זוסאק, סופר אוסטרלי שעל אף גילו הצעיר הצליח להעפיל לפסגה ספרותית. ספר שהוא חוויה מטלטלת".

*לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"עניין של מצב רוח. לאחד מספרי השירה שציינתי קודם".

*מכל המקומות בעולם, לאן היית חוזרת?

"להרמיטאז' בסן פטרבורג, ישר לאולמות הציירים הפלמיים. מצמרר! ובלונדון לחנות הספרים רבת-הקומות ווטר סטון שברחוב פיקדילי, שם אני נוהגת לבקר ולהתעדכן תדירות".

*בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקחת איתך?

"ספר קליל, רומן שאי אפשר להניח מהיד".

*מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים בישראל?

"ישנם טובים וישנם טובים פחות. כתב עת ספרותי שאני מעריכה הוא 'גג' בעריכתו של חיים נגיד. טעמו טוב, פתיחותו רבה והוא גם אוהב לפרסם אותי".

*מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"מצד אחד חשוב ללמד את הקלאסיקה שלנו, אבל החובה הורגת את האהבה לקריאה. את הספרות העכשווית שלנו הייתי מותירה לבחירה".

*איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד?

"לאה גולדברג: 'למדני אלוהי ברך והתפלל/על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל...' השיר תלוי על קיר חדרי מאז ימי נעוריי. ועוד מלאה גולדברג: 'קללה נמרצת זו שבה קוללתי, שהתמימים קוראים לה אהבה...' נו, יש נכון מזה? וסליחה על הבנאליות: 'מחר יום חדש' אמרה סקרלט אוהרה לרט בטלר ב'חלף עם הרוח'. ואולי זו הייתי אני?"

*למי או למה את מתגעגעת?

"לאמא ואבא. יום אחד אהיה איתם בשמיים. זו משאלה". *