חוסר איזון תקשורתי

גם ביום העצמאות היו שבחרו להבליט דווקא את חוסר העצמאות של הפלסטינים

מתי בפעם האחרונה עבר עליכם רגע נטול ציניות?

שלשום, דודו של בעלי, יאיר רוטלוי, הדליק משואה בטקס המסורתי בהר הרצל. זה היה, כצפוי, רגע מאוד מרגש לכל המשפחה. כשהוא אמר את המילים "לתפארת מדינת ישראל" לתוך אוויר הלילה הירושלמי הקריר, הייתה להן פתאום משמעות מיוחדת. יותר מהרגיל. כשדיברתי על זה למחרת עם חברה, היא שאלה כלאחר יד - כמה רייטינג היה לטקס? לא יודעת, עניתי. אבל לגמר "האח הגדול", מן הסתם, היה יותר. איך את יודעת? היא תהתה. תראי, אמרתי. הטקס הזה הוא אולי אחד הדברים המוצלחים במסורת הישראלית, אבל הוא בנוי רק מאלמנטים חיוביים. חזון, תקווה, פרגון, הערכה. אלמנטים שלא משנה מה, הרבה רייטינג, פשוט אין להם יכולת למשוך היום.

אבל האם זוהי הדרך הנכונה, המדויקת, לתאר את המציאות? לא בטוח. כי לפעמים נדמה, שהתקשורת שלנו כל-כך עסוקה ב"לשקף את האמת", בכל מחיר, שבלי להרגיש - היא כבר יוצרת אותה. תראו, למשל, את התקשורת שספגנו סביב חג העצמאות. יום בודד אחד שכל ישראלי יכול לחגוג אותו. האם היא שיקפה את האמת, או שבעצם יצרה אותה?

יום העצמאות הוא יום חג למדינת ישראל. יום שחוגג סוג של נס. כנגד כל הסיכויים, קמה כאן לפני 61 שנה מדינה לעם היהודי הנרדף, ותראו מה יצא ממנה. דווקא לא מעט דברים טובים, כשחושבים על זה. גם לא מעט דברים רעים, ברור. אבל על הרעים אנחנו עסוקים בדיבורים כל השנה - אז אפשר יום אחד לעצור ולדבר רק על הטובים, לא? תקראו לזה, אם תרצו, איזון.

רק שמרוב רצון של התקשורת ליצור איזון, כל יום מחדש, בסוף קורה שהיא יוצרת חוסר איזון מטורף. מרוב הרצון לתת קול לכולם, ולהשמיע כל פיפס קטן, לעיתים בכותרת גדולה (במיוחד אם זה פיפס רדיקלי, פרובוקטיבי ופוטנציאל לרייטינג) - היא יוצרת הטיות. כך שאפילו ביום העצמאות, יש כאלה שבחרו לבקר, להקניט, לשאול מדוע זה כך ולא אחרת. בלי להזכיר שמות וכלי תקשורת ספציפיים (למרות שכולם יודעים שכשמזכירים שמות יש לזה פוטנציאל רייטינג גבוה יותר), היו מי שבחרו להבליט דווקא את חוסר העצמאות של העם הפלסטיני, המשווע לעצמאות משלו. להזכיר את ה"נכבה", להזכיר לכל מי שבמקרה שכח לרגע, שיש לנו עוד הרבה מאוד בעיות לפתור.

הכול נכון, וביקורת זה דבר חשוב. אבל האם חייבים להכתים כל דבר, ובכלל זה גם את חגיגת העצמאות של המדינה? כל-כך התרגלנו לתרבות של קיטורים, התבכיינות, האשמות בוטות והשתלחויות, שקשה לעבור חג עצמאות אחד בלי לשאול באשמת מי נגרם המצב שהמדינה נמצאת בו, ואיך יוצאים מזה, אם בכלל.

באיזשהו מקום, זה קצת כמו לבוא למסיבת יום הולדת של מישהו ולציין בפניו שהוא בשנה קרוב יותר למוות. ברור שזה נכון, אבל למה לדבר על זה דווקא עכשיו?

מצד שני, חוסר טעם הוא דבר שלא מטריד את התקשורת הישראלית מזה שנים. מטריד אותה רייטינג, ולכן היא עסוקה בפרובוקציות, לפעמים נמוכות מנשוא, והכי גרוע - היא לא לוקחת בחשבון את המקומות שאליהם היא לוקחת את מי שצורך אותה. לא לוקחת בחשבון את ההשפעה, את ההשלכות, את התרומה למעגל שרק הולך ומתרחב. היא מסירה מעצמה שוב ושוב את האחריות ליצירת תרבות מסוימת, הלך רוח ששולט ברחובות, בדרך כלל תוך שימוש במילים יפות, כמו "דמוקרטיה" או "שליחות". אבל אפילו ביום העצמאות היא לא עוצרת לרגע כדי לבחון את מצב הפטריוטיות שאותה היא רומסת, ללא רחם, או את הנזק שהיא גורמת לחוט השדרה של המדינה.

השנה, ביום העצמאות פורסמו, כרגיל, נתונים דמוגרפיים. 7.4 מיליון איש חיים בישראל, מתוכם 5.6 מיליון יהודים, 1.5 מיליון ערבים, וכ-300 אלף לא יהודים מדתות אחרות. עם מספרים כאלה, כמה קל להפר את האיזון, ולגרום לכולם לשכוח למה, בעצם, אנחנו פה, ולשם מה קמה המדינה שלנו. בתום יום העצמאות ה-61 למדינה, אפשר לומר די בבטחה שביקורת, התקשורת שלנו יודעת לתת. השאלה היא מהן היכולות שלה במקומות אחרים. והראשונה שבהן היא אולי, הבנה. הבנה שתפקיד התקשורת הוא לא רק לשקף את האמת, אלא גם להכיר בעובדה שהרבה פעמים, היא זו שיוצרת אותה.