כשקורט מאזור פגש את איתי טיראן

המנצח הגרמני הגדול קורט מאזור הוא, ככל הנראה, האוהד מספר אחת שיש היום למוזיקה של מנדלסון. גם במרכז התוכנית הנוכחית בפילהרמונית עומד מנדלסון, עם יצירתו האהובה "חלום ליל קיץ". שורה תחתונה לממהרים: זה לא ביצוע מושלם, אבל יש הרבה ממה ליהנות. ועוד דבר קטן שכדאי לדעת - הקונצרט מבוצע ללא הפסקה, מה שאומר שבעשר וקצת כבר תהיו בדרך לאוטו.

את התוכנית פתחה יצירה של המלחין הרוסי אלפרד שניטקה (Schnittke), שנקראת "לא חלום ליל קיץ". זו יצירה מודרנית מעניינת, בעלת יסוד אוטוביוגרפי ברור. מאזור, שטרח להקדים כמה מילים (באנגלית) כדי להכין את הקהל לחוויה, סיפר ששניטקה חיבר את היצירה לאחר שביקשו ממנו להלחין גירסה משלו ל"חלום ליל קיץ". במקום לכתוב מוזיקה שכבר הולחנה לדעתו באופן מושלם על-ידי מנדלסון, שניטקה בחר באמירה אישית - על חלומות שהיו לו כילד והתנפצו.

היצירה נפתחת במינואט קליל, שנשמע כמו מוזיקה של מוצרט או היידן. אלא שלאט-לאט המינואט משתנה לקקופוניה, עם דיסוננסים קשים. בשיאו, הוא הופך למארש צבאי רוסי אגרסיבי ומכוער. הרעיון של שניטקה, לדברי מאזור, היה להראות איך חלומות הילדות התמימים שלו הפכו למציאות מסויטת, שאותה חווה בתור דיסידנט ברוסיה הקומוניסטית.

היצירה קשה ותובענית, אבל לא שייכת לסוג היצירות שמנסות להכעיס בכוח. זו בהחלט מוזיקה טובה, ומי שיאזין לה באוזן פתוחה יתמלא הערכה לדרך שבה הופך שניטקה את המינואט הקלאסי למוזיקה דיסוננטית ומעוותת.

למי שחושש מהמודרניות יצוין שבפילהרמונית בוצעו כבר יצירות הרבה יותר קשות להאזנה, וגם שהביצוע של מאזור לא מנסה לשבור את הכלים מבחינת ווליום. אורך היצירה הוא כ-15 דקות, וגם כמי שלא מתחבר בדרך-כלל למוזיקה מודרנית, הייתי מוכן לעוד ממנה.

מיד לאחר המסר הטראגי של שניטקה הועברנו לעולם הפיות, האבירים וקסמי היער של "חלום ליל קיץ". היצירה של מנדלסון בוצעה בשתי שפות במקביל: השחקן איתי טיראן הקריא את כל התפקידים במחזה בעברית (בתרגומו המצוין של דורי פרנס), והסולניות והמקהלה שרו את הפרקים המולחנים בגירסה האנגלית. זו בחירה משמחת: ליצירה יש גם גירסה בגרמנית, והאנגלית מצלצלת לטעמי הרבה יותר נעים.

לגבי הביצוע: כוכבי ההפקה, ללא ספק, היו קורט מאזור ואיתי טיראן. בין השניים הייתה כימיה מצוינת, שנראתה מהצד כמו כימיה בין סבא טוב לבין נכד אהוב. טיראן שיחק את התפקידים השונים באופן חינני ורהוט, ונוכחותו על הבמה הייתה סימפטית מאד.

המקהלה (מקהלת "מורן") הציגה שירה צלולה ומדויקת, אבל גם ממנה ציפיתי לקצת יותר נפח צלילי. עוד בעיה הייתה עם הסאונד של הסולניות, שהוצבו בצד מאחורי התזמורת. לזמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק (Prochnik) יש קול חזק ויפה והיא נשמעה היטב, אבל זמרת הסופרן תמר קליינברגר נשמעה חיוורת יחסית ולא מספיק נוכחת.

בכל מקרה, התפקיד שלה קטן מספיק כדי שזה לא יהיה משמעותי. לגבי איכות הנגינה: את הפילהרמונית שמעתי כבר בימים יותר טובים, אבל בסך הכל היא "צילצלה" בסדר גמור. *