8 דקות בהיסטוריה של ארסנל

מי היה מאמין שחצי גמר ליגת האלופות יסתיים לעיני 20 אלף צופים? שרון בורנשטיין דווקא נשאר 90 דקות ב"אמירייטס"

1. לפני. מרטין קיאון משוטט בנחת במתחם התקשורת באצטדיון "האמירייטס". הוא שותה דיאט קולה עם לימון ושתי קוביות קרח. הוא לובש ז'קט מהודר בצבע שחור, עניבה בהירה מגוהצת ונעלי עור מצוחצחות. בלם העבר של ארסנל, שהיה חלק מחוליית ההגנה הכל-אנגלית המיתולוגית של התותחנים שכללה גם את השוער דייויד סימן, המגן השמאלי נייג'ל ווינטרברן, המגן הימני לי דיקסון והבלם טוני אדאמס, נראה מוטרד למרות הכל. אני ניגש אליו ושואל אותו מה הסיכוי של ארסנל לעבור את מנצ'סטר יונייטד בדרך לגמר הצ'מפיונס ליג. קיאון נבוך. "אנחנו בפיגור של 0-1. ראית את יונייטד בשבועות האחרונים, הם בכושר מפחיד. אני מקווה שאף אחד כאן לא שומע אותי, אבל קשה לי להאמין שאני אחייך בסוף הערב".

2. תוך כדי. כל היבשת חיכתה להתמודדות הזאת. משחק מכריע בחצי גמר האלופות בין ארסנל למנצ'סטר יונייטד. "מדובר במשחק הגדול ביותר שהתקיים אי פעם באצטדיון הזה", אומר ססק פברגאס בראיון שמשודר ב-Sky Sports.

השופט האיטלקי שורק לפתיחה. עוברות רק שמונה דקות והמשחק נגמר. המגן השמאלי הצעיר קירון גיבס מחליק ברגע הכי לא נכון, ומסדר לג'י סונג פארק וליונייטד 1-0 מהיר. עכשיו ארסנל צריכה שלושה שערים כדי לעבור. משימה בלתי אפשרית מול ריו פרדיננד ונמניה וידיץ', שיחד מרכיבים העונה את מערך הבלימה היעיל בפלנטה. תוך שמונה דקות בלבד, המשחק-הכי-מעניין-אי פעם נכנס לגארבאג' טיים ארוך ומייגע. גיבס תופס את הראש. לנייג'ל ווינטרברן זה בטוח לא היה קורה.

3. אחרי, צד עצוב: ארסן ונגר מדוכדך לחלוטין במסיבת העיתונאים. "הדבר שהכי מאכזב אותי בערב הזה הוא שהמשחק נגמר לפני שהוא התחיל", אומר מנג'ר ארסנל. "קיבלנו שני שערים מהירים, ואתה לא יכול לכבוש אחרי זה רביעייה מול הגנת ברזל כמו שיש ליונייטד".
ההפסד קובע עובדה חד-משמעית: ארסנל סוגרת ארבע עונות רצופות בלי תואר, מאז הזכייה בגביע האנגלי ב-2005. חמור מכך, ונגר גם השנה לא יצליח להוסיף לקורות החיים שלו זכייה בצ'מפיונס ליג. שלוש אליפויות פרמיירליג כבר יש לו, אבל מהקרם דה לה קרם של הכדורגל האירופאי הוא לא זכה לטעום. הוא משתדל (ללא הצלחה רבה) להראות שזה לא מטריד אותו. "יש לי חוזה עד 2011 ובכל שנה יש הזדמנות חדשה. מתישהו זה יגיע כי יש לנו כאן קבוצה צעירה ומוכשרת, ואני באמת מאמין שהיא תבשיל ותהפוך לאחת הגדולות ביבשת".

4. אחרי, צד שמח: כשסר אלכס פרגוסון נשאל האם הוא חושב שזכייה בצ'מפיונס ליג עושה את ההבדל בין קריירה גדולה של מאמן לקריירה קצת פחות גדולה, הוא ממהר להגן על ונגר: "זה ממש לא ככה. זכייה בתואר הזה מגיעה משילוב של הרבה אלמנטים". פעם הם היו צ'ילבות שעסוקות ימים ולילות בלוחמה פסיכולוגית אחד נגד השני, אבל כיום פרגי כבר מגדיר את ונגר כ"חבר". אחר כך שואלים את פרגוסון האם זכייה בליגת האלופות בפעם השלישית תהפוך את הקריירה שלו למושלמת. "זה בהחלט יכול להיות רגע גדול", עונה פרגוסון בפשטות.

כריסטיאנו רונאלדו מתהלך זקוף לכיוון הרכב שלו (פורשה חדישה). יש לו על הפנים הבעה של "אני השחקן הטוב בעולם בכל הזמנים". עיתונאי צרפתי מטיח בפניו: "אתה יודע שלשוער של ארסנל יש חלק גדול בגול הראשון שכבשת היום"? רונאלדו מעיף בו לכמה שניות מבט מזלזל, וממשיך ללכת בלי לענות. הוא נכנס למכונית, טורק את הדלת ונוסע. למה מי זה בכלל מסי?

5. היו שם, הלכו מהר. אלו לא תמונות נעימות לצפייה במשחק צ'מפיונס ליג. למרות שמדובר במעמד מחייב, כבר עם פתיחת המחצית השנייה אוהדי ארסנל משאירים כמה כיסאות ריקים באצטדיון. ככל שהדקות עוברות, רואים יותר ויותר כיסאות אדומים מקופלים, ופחות בני אדם. בדקה ה-85 יש כבר פחות מ-20 אלף אנשים במגרש שהכיל בתחילת הערב 59,867 אוהדים קולניים. הקהל של ארסנל איננו אחד מהטובים באירופה. הוא אפילו לא מהטובים באנגליה. או אפילו בלונדון.

בימים כתיקונם, כלומר במעמדים קצת פחות חשובים כמו משחקי פרמיירליג, האווירה השולטת ב"אמירייטס" היא של שדה תעופה. 60 אלף איש, אבל רעש שגם בלומפילד ביום טוב מצליח לייצר. הפעם דווקא יש התלהבות גדולה. כל אוהד קיבל דגל אישי לפני המשחק. יש יופי ויזואלי, וגם הדציבלים גבוהים. אבל האווירה מתרסקת, יחד עם הקבוצה על הדשא, כבר בדקה ה-12. אוהד אנגלי ממוצא בולגרי, שבא לעודד דווקא את יונייטד ובמיוחד את ברבאטוב (צעק אחת לדקה בערך "היידה מיטקו!"), מסביר את העניין הזה שנקרא "אווירת המפעל". "בכל האצטדיונים הגדולים באנגליה הכל ממוסחר. הקהל בא להצגה ואם הוא לא מקבל אותה הוא פשוט עוזב. זו תופעה שבולטת אפילו יותר בסטמפורד ברידג' ובאולד טראפורד". ומה עם אנפילד? "פחות אווירת מפעל, אבל גם שם זה קיים"

אני חושב על מה שאמר "היידה מיטקו". בסך הכל זה הגיוני: הקבוצות הגדולות באנגליה גובות את מחירי הכרטיסים הגבוהים ביותר בעולם למשחקי כדורגל. מי שיכול להרשות לעצמו לשלם דרך קבע הם אנשי המעמד הבינוני-גבוה בלבד. אז מה הפלא שביקור באצטדיונים מזכיר קצת ביקור בקניון?

רגע אחד לפני שהשופט מסיים את הסיוט של אוהדי ארסנל, נשמעות כמה שאגות אדירות. האוהדים שנשארו התאחדו לרגע להודות לגיבורים שלהם שכשלו. בכל זאת נשארה קצת רומנטיקה בתוך הררי הקפיטליזם, המסחור והרשע של הכדורגל האנגלי.

צרו איתנו קשר *5988