געגועים לריקליס

1. על שער החוברת שחולקה לצופים שהגיעו ל-Israel Open שהסתיים ביום שבת ברמה"ש, הופיעו שמותיהם של כל הטניסאים שזכו בטורניר ריקליס המיתולוגי. את הרשימה מעטרים שמות אגדתיים כמו ג'ימי קונורוס, בראד גילברט וגם גדול טניסאי ישראל בכל הזמנים, עמוס מנסדורף. לנסות לחבר את הטורניר המדהים ההוא למה שהיה בשבוע האחרון ברמת השרון הוא כמו ניסיון לחבר בין הפרמיירליג לליגת העל בכדורגל. הטורניר של היום הוא נחמד ומהווה הזדמנות טובה לשחקנים ישראלים לשחק לפחות פעם בשנה בארץ, אבל הוא לא מתקרב לרמות הגבוהות שהיו בריקליס ובטח לא לאווירה של צפייה בשחקנים שמובילים את הדירוג העולמי, כשעמוס מנסדורף וגלעד בלום מראים לנו אז מה שהם עושים כל השנה בחו"ל.

טורניר צ'לנג'ר כמו זה שהיה השבוע ברמה"ש הוא מעין ליגה שנייה של עולם הטניס. בדרך כלל הטורניר כולל 2-3 שחקנים מהטופ 100 וכל השאר חבר'ה שמסתובבים ביחד מטורניר לטורניר ומנסים לאסוף עוד כמה נקודות בדרך לליגה של הגדולים. גם האווירה מזכירה את שישי בצהריים של הליגה הלאומית - כמה מאות צופים, רגועים, ואף אחד לא מתרגש יותר מדי. השחקנים עצמם כבר נראים מורגלים לשחק במגרשים אחוריים מול צופים שמביעים עניין בינוני במתרחש, ולהתרגל לרעשי רקע כמו ילדים שרבים, טלפונים מצלצלים ואופנוע שעושה חראקות במגרש החנייה.

2. עבור רבים מחובבי הספורט נחשב הטניס לענף יוקרתי שבו משחקים באצטדיונים מצוחצחים מול אלפי צופים שיודעים להתנהג בנימוס. אבל האמת היא שרוב הטניס המקצועני מתנהל במגרשים צדדיים מול כמה עשרות צופים וסך הפרסים לא מתקרב למיליונים שמריצים נדאל ופדרר. כזה בדיוק הוא הטורניר ברמה"ש. צ'לנג'ר יחסית גדול (סך פרסים של 100 אלף דולר), אבל רחוק מאוד מהזוהר של הדשא בווימבלדון או החימר ברולאן גארוס. המעבר חד במיוחד כשחושבים על מה שהראל לוי למשל הספיק לחוות בקריירה שלו או אפילו על מה שאנדיוני עשו בגראנד סלאמים ובגביע דייויס. פתאום למצוא את עצמך משחק בשלוש בצהריים במגרש מספר 14 ברמת השרון מול 100 צופים, זה מעבר לא קל. לא סתם אומרים שלהיות שחקן טניס דורש בעיקר חוסן מנטאלי.

אז בניגוד למה שחושבים, להיות שחקן טניס מקצוען זה בעיקר להכיר הרבה שדות תעופה, לנסוע במשך שעות, לישון במלונות ובמקרה הטוב לקחת צ'ק עם כמה אלפי דולרים. את הפנטזיה שמוכרים לנו בטלוויזיה חיים רק מעטים, והם לא היו השבוע ברמת השרון.

3. הקהל המקומי מצא את עצמו חצוי ביום שישי האחרון. מצד אחד של המגרש הצמד והמותג אנדיוני שמנסים לחזור לעצמם לאחר 8 חודשים של פרידה כפויה בעקבות פציעתו של ארליך, ומצד שני חביב הקהל והמחבט מספר 1 של הטניס הישראלי, דודי סלע, ששיחק מולם בטורניר הזוגות יחד עם סער סטיל. "במצב כזה אי אפשר להפסיד", אמר אחד הצופים שהריע לכל נקודה מוצלחת של שני הצדדים. הפתיחה היתה צמודה, אבל תוך כמה דקות אפשר היה להבין מדוע סלע מתמקד בעיקר ביחידים ואנדיוני משחקים רק זוגות. דווקא סטיל הצעיר הפתיע לטובה והיה לא רחוק ברמתו משאר השחקנים. את עיקר תשומת הלב ריכז ארליך ובכל תנועה שלו ניסו הצופים להכריע האם הוא הבריא לגמרי או שעקבות הפציעה עדיין ניכרים. בשורה התחתונה: ארליך לא שכח לשחק טניס, אבל כנראה שהוא יצטרך עוד שפשוף בכמה טורנירים כדי לחזור לעצמו לגמרי. הקאמבק של אנדיוני עבד אמנם מול דודי ביום שישי, אבל בשבת הם כבר נעצרו בגמר.

4. במשך שנים אומרים אנשי טניס שצריך טורנירים מקומיים כדי לתת לצעירים הזדמנות לצבור נקודות ולהתקדם. לפחות השנה אפשר לומר שהבעיה היא לא שאין טורנירים, אלא שאין שחקנים. לסיבוב הראשון התייצבו חמישה ישראלים בלבד, שלושה מתוכם קיבלו כרטיס חופשי לטורניר. רק שניים הצליחו להגיע לרבע הגמר, כאשר כל האחרים לא עברו אפילו סיבוב. מי שמסתכל על המוקדמות של הטורניר מקבל תמונת מצב גרועה עוד יותר - רק ישראלי אחד הצליח לנצח טניסאי זר ורובם הובסו בקלות. המאזן הכללי במשחקים בין טניסאים זרים לישראלים עמד על 1-15 (מאזן המערכות 2-30) מה שמראה על המקום בו נמצא הטניס הישראלי. למעשה, מרגע שהראל לוי ונועם אוקון יתלו את המחבט, לא יהיה אף טניסאי יחידים ישראלי, מלבד דודי סלע, שהוא מקצוען של ממש ומדורג במאיות הראשונות. והדבר העצוב הוא שאין אפילו קצה של תקווה באופק.

כמו שזה נראה כרגע, רבע גמר גביע דייויס מול רוסיה בקיץ הקרוב עומד להיות רגע השיא של הטניס הישראלי. אבל גם הנקודה שתסמן את הצניחה למטה.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט