עוד מכה לאוצר: ביה"ד הורה לממשלה לקיים את החלטתה להוסיף מאות מיליונים לתקציב החינוך

עוד מכה למשרד האוצר: בית הדין הארצי לעבודה טירפד היום (א') את ניסיון המדינה להתחמק מקיום החלטת ממשלה והתחייבות שניתנה לארגון המורים העל-יסודיים (ולציבור כולו), להעניק למשרד החינוך בשנים הקרובות תוספת תקציב שתאפשר לצמצם את מספר התלמידים בכיתות הלימוד ל-32.

בית הדין כפה על המדינה לקיים את החלטת הממשלה, שלפיה השנה היתה אמורה הממשלה להוסיף 30 מיליון שקל לתקציב המשרד, בשנת הלימודים תש"ע 150 מיליון שקל נוספים, ובכל שנת לימודים החל מתשע"א ועד ליישום מלא של התוכנית - 200 מיליון שקל נוספים.

בתחילת שנת הלימודים הקודמת (תשס"ח) התקיימה שביתה ארוכת ימים של המורים חברי ארגון המורים. שורת התחייבויות הדדיות של המדינה ושל המורים הביאו בסופו של דבר לסיום השביתה. בין היתר, התחייבו שרת החינוך דאז יולי תמיר ושר האוצר רוני בר-און, להקים ועדה שתגבש תוכנית רב-שנתית לצמצום מספר התלמידים בכיתות (ועדת פרידמן). הם הודיעו ליו"ר ארגון המורים שהחלטת הממשלה שתתקבל על יסוד מסקנת ועדת פרידמן תהא התחייבות שלטונית כלפי ארגון המורים.

עוד לפני שסיימה הוועדה את דיוניה, התקבלה בינואר 2008 החלטת ממשלה על תוספת תקציב ליישום התוכנית לצמצום מספר התלמידים בכיתות. פריסת התקציב שהחלטה זו שונה מאוחר יותר בשתי החלטות ממשלה נוספות, שהתקבלו באוגוסט ובנובמבר 2008.

באמצעות עוה"ד סיגל פעיל וזוהר גיפס ביקש ארגון המורים מבית הדין להצהיר, כי החלטת הממשלה הראשונה בה הוקצה תקציב ליישום התוכנית כבר בשנת הלימודים תשס"ט, היא הבטחה שלטונית מחייבת.

בכל הנוגע להוספת שעות הוראה בחינוך העל יסודי הודיעו נציגי הצדדים לבית הדין, כי רוב השעות כבר תוקצב וניתנו הוראות ביצוע לגורמים המתאימים במשרד החינוך. לפיכך, נדרש בית הדין להכריע רק בנושא צמצום מספר התלמידים בכיתות.

הנשיא סטיב אדלר והשופטות נילי ארד ו-ורדה וירט-ליבנה קבעו, כי הממשלה נדרשת לעמוד בהתחייבותה השלטונית בעניין התוספת התקציבית ליישום התוכנית לצמצום מספר התלמידים ל-32 תלמידים בכיתה. למרות שהחלטת הממשלה הראשונה לא שוכללה לכדי התחייבות שלטונית מחייבת, נקבע בפסק הדין שהיא אינה בגדר "הצהרת כוונות" או אמירה בעלמא בלבד, אלא מהווה גילוי דעת מוצהר של הרשות המוסמכת לקיים את האמור בה.

כן נפסק שיש לראות בהחלטת הממשלה השלישית התחייבות שלטונית, שהממשלה תידרש לעמוד ביעדים הקבועים בה, לרבות בעניין התוספת התקציבית האמורה. זאת, באופן שחלוקת התקציב שתהווה את מסגרת ההתחייבות השלטונית לעניין צמצום מספר התלמידים בכיתות, היא זו המפורטת בחלק האופרטיבי של החלטת הממשלה השנייה.

המדינה ניסתה להיבנות על הסיפא להחלטת הממשלה השלישית, בה נקבע שתקציב התוכנית יהא "בכפוף להתאמות שיכול ויידרשו כפועל יוצא מקביעת תקציב המדינה בכל שנת תקציב, בהתאם למגבלות החוק וסדרי העדיפויות של הממשלה".

אולם בית הדין פסק כי הממשלה לא תוכל להיבנות על סיפא זו כסעיף מילוט וכי החלטתה היא סופית, מחייבת ויש לבצעה כלשונה. השופטת וירט-ליבנה תמהה על התנהלות המדינה, על-רקע ההליכים הקודמים שהתנהלו בבית הדין בנוגע לסיום שביתת המורים. כך ציינה שהמדינה פגעה בעיקרון ההסתמכות והציפייה של ארגון המורים כגוף ציבורי המנהל מאבק בשמם של פרטים רבים, כמו גם על נסיבות נוספות שפירטה בפסק הדין, והותירו את הרושם כי המדינה מבקשת לנער חוצנה מהתחייבויותיה.

הנשיא אדלר הוסיף, כי התחייבותה השלטונית של המדינה במסגרת ההחלטה השלישית, הכוללת גם את המסגרת התקציבית ליישום התוכנית, אינה התחייבות כלפי ציבור המורים לבדו, ומדובר בהתחייבות ציבורית לשיפור החינוך בישראל, המכוונת כלפי אוכלוסיית המדינה בכלל, וכלפי ציבור התלמידים בפרט. התחייבות מעין זו, לבד ממעמדה המשפטי, לדעת הנשיא אדלר, היא גם בעלת תוקף מוסרי.

אדלר ציין עוד, כי יישום התוכנית לצמצום מספר התלמידים בכיתות, לצד הוספת שעות הלימוד וביצוע רפורמות נוספות בעתיד, הם הם השקעה במשאב החשוב ביותר של מדינת ישראל, הוא המשאב האנושי, המהווה את עתידה של מדינת ישראל.