100 דקות של חסד

זוכרים את מסיבת הסיום של 100 ימי החסד של אובמה? כן, זה היה מרגש. אמנם לא כמו הניצחון המוחץ שלו בבחירות, שהביא אותו להיות השחור הראשון בבית הלבן, ובכל זאת. התקשורת בכל העולם חגגה את תום 100 הימים הראשונים לכהונתו, הסבירה לכולם מה כבר כן ומה עדיין לא, וקישטה את הכול בתמונות מאירות עיניים (כולל כמה פריטי גרדרובה בלתי נשכחים של מישל).

והתקשורת המקומית שלנו? היא כמובן נגררה אחרי כולם. אין כלי תקשורת אחד שלא הקדיש מקום נרחב לימי החסד של אובמה שכך פתאום הסתיימו להם, ואין אחד שלא עמל כדי להסביר ביראת כבוד וברצינות רבה איך הנשיא הצעיר הגיע לכאן, מה כבר עשה, מה עוד נשאר, מה זה אומר ולאן מועדות עכשיו פניו.

אם רוצים להסתכל על חצי הכוס המלאה, אפשר להגיד שבהחלט יפה שהתקשורת המקומית לפחות יודעת לציין את 100 ימי החסד של האמריקאים. למה? כי לממשלה שלה, היא לא נותנת אפילו יום חסד אחד. רק בשבוע שעבר היא חסדה בחום את הנשיא הזר, ואילו השבוע, היא כבר צלבה את ביבי על כל ממשלתו, רעועה ככל שתהיה, העמידה את כולם על המוקד בכיכר העיר לקול תשואות ההמון, ואף קינחה בהצהרה שזוהי בעצם סוף הקדנציה של נתניהו, על אף שהחלה לפני חודש בלבד.

בעצם, זה התחיל עוד לפני פוגרום התקציב, עוד בהכנות לקראת הביקור אצל אובמה. נדמה שכל התקשורת נכנסה לאובססיה שביבי סוף-סוף יגיד את המשפט הנכסף "שתי מדינות לשני עמים". הוא אמר? הוא התכוון? הוא רמז? הוא יגיד? זה הדבר היחיד שעניין את העיתונאים, לשמוע את ראש הממשלה הוגה את סיסמה הזאת. אבל אף אחד לא עצר לרגע כדי להגיד - 'היי, אולי כדאי לבקש גם מהצד השני שיעודד את הקונספט של שתי מדינות לשני עמים? שכאילו, יכיר בנו ובזכות הקיום שלנו, אחרי פרק זמן צנוע של 61 שנה?' לא.

התקשורת שלנו מעדיפה להתמקד בקריאת שפתיו של ביבי, וביבי בלבד. והיא לא תשקוט עד שהיא סוף-סוף תסחט את זה מבין שיניו הקפוצות. פלא שבזה מתמקדים גם כל כלי התקשורת בעולם, ואף אחד לא שואל את עצמו למה לא לבקר לרגע את ארגון הטרור ששמו חמאס, למשל? הרי אפילו אצלנו בבית טרם נמצא העיתונאי שידבר קצת אחרת.

ולאחר שאף אחד לא הצליח לסחוט מביבי את הסיסמה, זה המשיך, כמובן, בריקוד הגשם סביב התקציב. ברור שהיו כשלים. קטעים מביכים. עסקאות אפלות על חשבון הציבור. אבל השאלה היא, איך גורמים לזה להיות שונה. האם זו הדרך? הרי נדמה שככל שהתקשורת תוקפת חזק יותר, כך המצב רק מחמיר. אתמול (ד') רם בלינקוב, ראש אגף התקציבים, בחר לקום ולהתפטר בצעד מחאתי. למה לא. צעדים פרובוקטיביים הם בדיוק מה שאוכל אצלנו. רק כוח, רק פרובוקציות, רק ספינים. זה מה שהתקשורת שלנו מחפשת. על ביקורת מעמיקה אין מה לדבר. רק להשתלח. להרביץ. לדרוך ולמעוך. בזה מתמצה האחריות הציבורית של כולנו.

שזה לרגע לא יישמע כאילו אני יוצאת להגן באומץ-לב על הממשלה הנפלאה שהוקמה פה. אישית, לא לממשלה כזאת פיללתי, אלא לממשלת אחדות לאומית, כמו מאוכזבים רבים אחרים. אבל רבאק, הם רק התחילו. אולי כדאי לתת להם רגע לנסות לעבוד? אולי בטעות, ככה בשיא המקריות, מישהו שם עוד יפתיע אותנו? הרי קל זה לא הולך להיות. כולנו יודעים שכמה שלאובמה לא קל, לכל ראש ממשלה בישראל, על אף הקוטן שלה, תמיד יהיו בערך פי 20 בעיות לפתור בכל רגע נתון, ולמרות זאת סביר להניח שאף אחד לא יזמין אותו להתארח כפיצוי ל'קומיק ריליף' קצר אצל ג'יי לנו.

אז נכון שתפקיד התקשורת הוא לעמוד על המשמר ולבקר, אבל האם היא מבינה בכלל את ההבדל בין לבקר, לבין לרמוס ולהרוס? נכון גם שהדברים לא בדיוק התנהלו בצורה מעוררת השראה עד עכשיו, אבל האם מה שהתקשורת עושה יתקן את זה? ברור שלא.

הבעיה האמיתית היא, שתיקון הוא בכלל לא שאיפתה של התקשורת. היא כל הזמן רק מחכה בפינה לרגע שבו תוכל להתחיל במתקפה שלוחת הרסן שלה, וכל התוקף חזק יותר, מנצח. עד מחר, כמובן, כי אז מתחילים מרוץ חדש. השאיפה של התקשורת שלנו היא אחרת לגמרי. נראה שהמטרה היחידה שלה היא לירות. לירות כדי להרוג.

אז תגידו - מה בעצם עשינו? אולי כדאי לקרוא לא רק לפוליטיקאים לקחת על עצמם יותר אחריות, אלא גם לתקשורת? התגובות הקיצוניות שלה מעלות כל הזמן את רף ההתנהגות הגסה, מקהות את חושי הציבור, ומרוב תקיפות כבר לא רואים את היער. נראה שהיא רק מלבה פה את העסק וגורמת לדברים להידרדר.

נכון שאנחנו עיתונאים - אבל אפשר לנסות מדי פעם גם לנצור את כלי הנשק. אפילו לכמה דקות. ולו רק כדי לחשוב לרגע, ולהבין למה בדיוק אנחנו מכוונים. זה דווקא יהיה מעניין. כי אחר-כך, אולי נוכל גם לדעת אם פגענו.