ג'וני יכול ללכת

*"ג'וני הלך", מאת יהונתן גפן, בימוי: אלדד זיו, התיאטרון הקאמרי

גיבור המחזה גבריאל פלד, בן-דמותו של המחזאי יהונתן גפן, הוא פרסומאי ומשורר מפורסם כושל ומזדקן, הנמצא בתהליך גמילה מאלכוהול, שההתמכרות לו מסכנת את חייו. מסע הגמילה הזה מנוצל על-ידי המחזאי וגיבורו לחשבון נפש, עאלק, שהשניים עורכים עם כל מה שזז סביבם, חוץ כמובן מעצמם - אבא, אמא, אישה, וגם אח תאום שנהרג במלחמת יום הכיפורים, דווקא בידי הכוח שבא לחלצו, שבראשו עמד מי אם לא גיבורנו הגברי המיוסר.

סבבה. אלא תחת שיבינו המחזאי גפן, ואם לא הוא אז לפחות הבמאי אלדד זיו, שעצם ההעמדה הזו של גיבור אלכוהוליסט כושל ונוטה למות מול בן-דמותו הצעיר מלא-החיים והמת באמת, אינה לא מסע אשמה אישי משפחתי מלודרמטי על הריגת אח, ולא מסע האשמה אנטי-לאומי קלישאי על הריגת צעירי בנינו, כפי שהם רקחו על הבמה, אלא קינה כואבת ועצובה על מות הנעורים, אזי יכול היה לצאת ממחזה וההצגה הללו משהו בעל וערך ורגש. במקום זה קיבלו קשקוש ילדותי נורא שנע בין המביך למאוד מביך, ואף נוגע במביש.

יהונתן גפן מכהן כבר 40 שנה בתפקיד הנער המתבגר הנצחי של התרבות הישראלית, המטיח ממרום תלתליו ההולכים ומלבינים, דברי תוכחה מחורזים או מתחכמים, בהוריו ובמוריו שהביאוהו עד הלום. בגיל 20 זה סאטירה, בגיל 30 זה נחמד, בגיל 40 זה מביך, בגיל 50 זה מעורר רחמים, בגיל 60 זה כואב.

כיאה לראיית העולם המתבגרת-הנצחית שלו, כל הדמויות ב"ג'וני הלך" של יהונתן גפן הן עלובות ונלעגות, לבד מדמות עצמו. כולם בהמות, חוץ מגבריאל. כולם חסרי רגש ורגישות, חוץ מיהונתן. כולם טיפשים וחסרי תרבות, חוץ מגבריאל-יהונתן. וכולם כמובן אשמים לו במה שקורה לו, חוץ מהוא עצמו. אולי די כבר?!

חלק מהשחקנים מצליחים איכשהו להתגבר על הדמות הנלעגת שכתב להם המחזאי, ולהפיח בה חיים. בעיקר עושה זאת נפלא יוסף כרמון הוותיק, שלוקח את דמות האב שכתובה כקריקטורת קרטון בזויה, וברוב כישרונו הופך דווקא אותה לדמות האנושית ביותר בהצגה. גם אילנה באואר הצעירה עושה מצוין את דמותה של בטי, הפרחה היפה והטיפשה, אהובתו הצעירה החדשה של הזקן האלכוהוליסט המיוסר.

אלא שבדמותה זו של בטי מתגלמת כל עליבותו של המחזה. זו הדמות שבעזרתה מתחנף גפן אל קהלו, שהרי היא אינה יודעת מיהו צ'כוב, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות, והקהל עאלק יודע, או לפחות שמע את שמו, ובכל פעם שהיא מופיעה ופולטת דברי הבל ושטות, מיד חש הקהל חכם ותרבותי ומשכיל, וליבו רחב מהתנשאות. וזה מעורר גועל. כי אין לך כתיבה נחותה מזו, של התחנפות לקהל באמצעות התנשאות "תרבותית" עאלק על הדמות שיצרת.

ולא רק זה, אלא שב"רגע ההתגלות" שלה, מול אהובה ומול הקהל, שהיא כביכול משילה מעל עצמה את אדרת הטיפשות, מה מתגלה? קלישאה שגדלה בחדר וחצי בקריות ואבא שלה, פועל הנמל, שמת בפיגוע, אהב אותה ושלח אותה לחוגים.

זה בעצם כל הסיפור. מאחורי נחשולי הלעג והזעם המתנשאים הללו מסתתרת לה בקושי קלישאה קטנה ועלובה. *

צרו איתנו קשר *5988