השיקוף המעוות בראי התקשורת

מה בדיוק הסיפור של אובמה, בכל מה שקשור לישראל? קשה שלא להבין שהוא, איך לומר, לא ממש מת עלינו. כל מי שצורך איזשהו סוג של תקשורת בישראל - בין אם דרך הטלוויזיה, העיתון, הרדיו או האינטרנט, כבר הבין שאנחנו לא בבת עינו. הוא חבר שלנו? עד כמה הוא באמת מסתייג, וממה בדיוק? זה משהו אישי נגד ביבי או שישראל באופן כללי בעייתית בעיניו? על השאלות האלה אין בינתיים תשובות ברורות מהתקשורת, אבל דבר אחד מאוד ברור: הקונטרסט. הוא פשוט לא ממהר לחבק אותנו בחיבוק הדוב שהתרגלנו אליו, נוסח ג'ורג' בוש.

השאלה שאנחנו פחות ממהרים לשאול היא, האם חיבוק הדוב הזה בכלל עשה לנו טוב. כי במבחן התוצאה, די ברור שלא. לא במשא-ומתן מול הפלסטינים, לא עם לבנון או סוריה, ובטח שלא עם איראן. אפשר גם לומר די בבטחה שהחיבוק הזה לא השפיע לטובה על מעמדנו המידרדר בקרב שאר מדינות העולם המערבי, בהן הפכנו להיות סוג של מוקצים מחמת מיאוס, או אולי מיעוט - נוכח הדמוגרפיה המוסלמית המשתלטת שם.

כך שלפעמים, המציאות שמצטיירת מתוך אמצעי התקשורת היא בעצם רק סוג של תעתוע, או מראית עין, ומה שרוחש מתחת עשוי להיות אפילו הפוך.

אובמה אמנם צעיר, אבל הוא לא ילד, ובזמן הקצר להיכרותנו איתו הוא גם הוכיח שאם יש נושא שהוא ממש מבין בו, זה מדיה. הוא שייך לאותם אנשים שהבינו היטב איך עובדת התקשורת של המילניום השלישי, ולא במובן של פתיחת כרטיס בטוויטר או בפייסבוק. עבור התקשורת של המילניום השלישי העיקר הוא מהירות ורייטינג, אלה המנטרות שלה, כי בתוך מפת התחרות שבה היא מתפקדת, מטרתה העיקרית היא להתפרנס, או אם להשתמש במילה קצת פחות קורקטית - לשרוד. כך קורה, בלשון המעטה, שהתקשורת לפעמים עובדת לא אחראי, לא חכם, ובטח שלא מתוחכם.

האם כל מה שצועק מתוך הכותרות הוא מה שבאמת קיים? או שאולי הוא משקף מציאות אחרת? למעשה, ייתכן מאוד שמה שאובמה עושה הוא להפר את האיזון התקשורתי, שבואו נודה, לא ממש עבד לטובתנו בעשור האחרון. אבל עכשיו, כשגורם אחד גדול זז מהמיקום שלו באופן מהותי ונראה לעין, סביר להניח שהמשוואה כולה תשתנה.

אם אובמה לא ממהר לחבק אותנו בפומבי ולהדביק לביבי נשיקה מצלצלת על הלחי - אולי זה בעצם טוב. אולי עדיף שלא כולם יצאו מנקודת הנחה שלא משנה מה נעשה - אמריקה תאהב ותלטף אותנו. אולי, דווקא אם יידמה שהיחסים עם ארה"ב התקררו משהו, פתאום איזשהו גורם שישב לו בנחת על הצד השני של המאזניים ישתנה, ויתאזן בצורה אחרת.

באותו אופן, אגב, האסטרטגיה התקשורתית הקשוחה שמציגה את עמדת ביבי-ליברמן, היא לא ממש מתוחכמת. היא מסרבת לכאורה למדינה פלסטינית כרגע, לפחות און-רקורד. חישבו מה היה קורה אם השניים האלה היו מנצלים את חוקי התקשורת החדשים בצורה קצת אחרת. הרי אם הם היו באים לקראת הפלסטינים ואומרים 'בבקשה. בואו קחו מדינה. אתם תכירו בנו, אנחנו בכם, וצאו לעצמאות. כן, אנחנו בעניין של שתי מדינות לשני עמים. אבל תפסיקו לבעוט. מתחילים עכשיו. אתם בעניין?'

מול גישה כזו, הרי כולנו יודעים מה היה קורה. השלום, למרבה הצער, כנראה לא היה ממהר להגיע, אבל לפחות ישראל היתה מצטיירת כפחות מחרחרת מלחמה ו"טריגר-האפי", ופתאום העולם כולו היה מבין מה בעצם עומד באמת בדרך אל השלווה החמקמקה במזרח התיכון.

סוף אחר לאותו סיפור

גם בעניינים יותר לוקאליים, התקשורת רחוקה מלצייר את המציאות כפי שהיא. אבל מדי פעם מתקיים פתאום מקרה בולט שמראה שזה הרבה מעבר לזה - שמראית העין בעצם יצרה מציאות חדשה.

למשל, במקרה של בנק הפועלים והדרישה להחליף את היו"ר דני דנקנר ולמנות ועדת איתור לבחירת מנכ"ל חדש לבנק. הרי אם כל הוויכוח בין בנק ישראל לבנק הפועלים לא היה יוצא לתקשורת, רוב הסיכויים שהוא כבר היה נפתר בשקט, לשביעות רצון שני הצדדים, ואפילו לטובת הציבור. אבל הסיפור דלף החוצה, והתקשורת החלה לחגוג. נו ברור, זה חומר טוב ששום כלי תקשורת לא יוותר עליו כאייטם ראשי. אז כל פיפס של פישר או שרי התנפח לכותרות ענק, ודרש תגובת נגד, כמובן.

הסיפור אמנם הודלף לתקשורת, אבל גם אם לא היה דולף, הוא היה מגיע אליה מתישהו. בנק הפועלים הרי חייב לדווח על דברים מהותיים כגון אלה, בשם השקיפות. כך שהסיפור בכל מקרה היה יוצא החוצה, התקשורת בכל מקרה היתה מתנפלת עליו כמוצאת שלל רב, ושרי ופישר היו נמצאים בדיוק באותו מצב שבו הם נמצאים היום. קרב תרנגולים לא מכובד ולא יאה לשום צד, שאף אחד לא ירוויח ממנו, גם אם לכאורה יצא המנצח בעין התקשורתית.

נראה שזה מצב בלתי נמנע - כי ברגע שהוויכוח יצא לתקשורת, זה כבר הפך למלחמת אגו, של מי יותר צודק, מי יותר חזק, מי ינצח בסוף ומי יתקפל. לכן בעצם נוצרה מציאות חדשה, שלא בהכרח הייתה נוצרת לו הדבר היה מתנהל מאחורי דלתיים סגורות.

אז מה יצא מהשקיפות הזאת? היא לא שיקפה את המציאות, אלא יצרה אותה.

בעידן שבו התקשורת תופסת חלק כל-כך גדול בחיים שלנו, היא כבר הופכת כנראה למציאות, גם אם היא לא קרובה למציאות שעליה ניסתה לדווח מלכתחילה.

מוזר. ובעיקר, די מפחיד.