פיינל-פור. כי אין ברירה אחרת

צלחת האליפות חזרה למקומה הטבעי בין הסרוויסים של שמעון מזרחי. כנראה שלא כל כך מהר משתנים סדרי עולם. למרות שבמהלך העונה היתה תחרות מי ירד לרמה נמוכה יותר, הכדורסלנים או ההנהלות, המשיכה מינהלת הליגה את התהליך בו החלה עם הקמתה: להפוך את ליגת העל בכדורסל למותג מנצח. ההצלחה תיבחן בפרספקטיבה של שנים, אבל בין חצאיות המעודדות, גשם החסויות והררי הסושי, נסתכל על הדרך.

1. השיטה. השיטה של סיבוב פלייאוף שבו נקבעות העולות לפיינל-פור היא טובה לכדורסל הישראלי. האמת שההגדרה הנכונה יותר היא הרע במיעוטו. לצערנו הליגה שלנו אינה כשאר הליגות. יש קבוצה אחת עם תקציב שעולה על כל שאר הקבוצות ביחד, ששיחקה ותשחק ביורוליג כל עוד תרצה בכך.

אנשים בכלל וספורטאים בפרט נוטים לשכוח שהספורט המקצועני הוא ביזנס לכל דבר. ביזנס הוא קודם כל רייטינג, זכויות שידור, ספונסרים ובעלים פרטיים לקבוצות. היו כאן פעם סדרות גדולות (מכבי מול הפועל ת"א, בני השרון מול הפועל י-ם), אבל כמה אנשים ראו אותן ומי חוץ מעכברי הכדורסל זוכר אותן? העונה היתה סדרת פלייאוף מצוינת בין חולון לגליל/גלבוע, אבל אף ערוץ מסחרי לא קנה את הזכויות. פריחה של ספורט מקצועני תלויה קודם כל ביכולת למשוך צופים מהציבור הרחב, לא רק אוהדים שרופים או מכורים למשחק. במינהלת הבינו שכרגע המוצר ששמו ליגת העל בכדורסל הוא לא להיט גדול והיכולת ליצור עניין וצבע מוגבלת. סדרות גמר שנמשכות חודש? הצחקתם אותם. אחרי שבוע יחזרו בתקשורת לדווח על כל שיהוק של שחקן כדורגל בליגה ב'.

לצורך זה בדיוק נוצר הפיינל-פור, לא כדי להפיל את מכבי. במגבלות הקיימות ניתן ליצור שבוע אחד בשנה שעם קצת מוסיקה, עשן ולייזרים ימשוך אליו את תשומת הלב הציבורית וישדרג את המותג. שבוע שבו עוד קבוצות חוץ ממכבי ת"א יזכו לקצת חשיפה מחוץ למקומונים. שבוע שבו ילדים ונוער יגלו את הכדורסל.

המינהלת איננה חפה מאינטרסים ופוליטיקות כמו כל גוף בספורט הישראלי, עשו שם גם לא מעט טעויות, לפעמים הגזימו (תחרות קליעה באמצע הרבע?). אבל כשחוטבים עצים עפים שבבים, או במקרה של אבנר קופל, חתיכות אצה מהסושי.

2. סטנדרטים. ועדיין, חייבים לזכור שהפיינל-פור הוא אמצעי ולא המטרה. אמצעי ליצירת עניין ובעקבותיו כסף לליגה ולקבוצות. המינהלת חייבת להעמיד סטנדרטים בניהול, לא בגובה הרמות הרגליים של המעודדות או אורך העניבה של המאמנים. לקבוע ולאכוף נהלים מקצועניים לא רק על הקנקן, אלא בעיקר על מה שנמצא בתוכו. בלתי נתפס שקבוצה (גליל/גלבוע) תיקנס ב-12 אלף שקל כי מאמנה הופיע ללא עניבה לפיינל-פור, אבל לא ממצמצים אפילו בכיוון של קבוצות שמחתימות זרים ליומיים ולא משלמות משכורות חודשיים. תפקיד המינהלת לא מסתכם בלהביא את הכסף אלא גם לבקר את השימוש בו. ואם המינהלת לא תשכיל למנף את הפיינל-פור לסיוע לקבוצות להשתפר, גם ובעיקר בניהול, תוך כמה שנים כדי להביא צופים לפיינל-פור לא יצטרכו להגריל מכונית אלא לתת אחת לכל צופה שיגיע.

3. מחלישים את מכבי? קצת נמאס לשמוע את טענות הקוזאק הנגזל מכיוון מכבי ת"א על חוקים שמטרתם היחידה, לכאורה, לפגוע בהגמוניה הצהובה. בפועל החוקים האלו מחזקים ומקבעים את מעמדה של מכבי ת"א. בואו ניקח שתי דוגמאות: החוק הרוסי, שדורש שני ישראלים על המגרש. האם יש למישהו ספק שהישראלים הטובים ביותר ילבשו צהוב? ולא רק הם, גם המחליפים שלהם. תחת החוק הרוסי, העליונות התקציבית של מכבי משמעותית הרבה יותר בגזרת הישראלים מאשר בגזרת הזרים. אם בהחתמת זרים יש היצע רחב ואפשרות להשיג "גניבות", בכל מה שקשור לישראלים אין הפתעות. שחקן שמכבי ת"א תרצה ילבש צהוב.

שיטת הפיינל-פור היא גם דוגמה מצוינת לבכיינות המיותרת: תחשבו על זה, משחק האליפות מוכרע באולמה הביתי של מכבי ת"א, כשרוב הקהל הוא אוהדי הקבוצה, הגרים בטווח של פקק תנועה אחד באיילון. זה גם מה שיהיה בשנים הבאות. אפילו בעונה הקודמת בה סיימה הקבוצה במקום השני, משחק האליפות היה באולמה מול הקהל שלה. איך אמר אבנר קופל: "עם תקציב של 20 מיליון דולר ועם אחד המאמנים הטובים באירופה, באולם שלה, מול הקהל שלה - מכבי ת"א לא יכולה לנצח משחק, אז מה הם רוצים?".

4. איש קטן גדול. דרק שארפ הוא הווינר הגדול של הכדורסל הישראלי. גמר הפיינל-פור ביום חמישי נתן את החותמת הסופית לעניין הזה. הווינריות שלו לא קשורה כלל לקליעות או לשמירה, אלא לנשמה ולרוח. ספורטאי שאין שני לו בספורט הקבוצתי בישראל. את העונה הבאה, ה-14 שלו במכבי, הוא יחל בגיל 38. במידה וזו עומדת להיות עונתו האחרונה במועדון, מן הראוי שמכבי ת"א תארגן לו עונת פרישה מכובדת. עונה שתכלול אירוע קטן במהלך הצגת השחקנים בכל משחק חוץ של הקבוצה. רצוי גם שהמינהלת תיקח חלק בעניין. כי אין ראוי ממנו להפוך לסמל ודוגמה לשחקן כדורסל וספורטאי.