הנקראות ביותר

חופש הפרגון

לרודב שהחזיר את השקט ל"בזק" ולדנקנר שלמד השנה שיעור בצביעות התקשורת

רק תכתוב, מדי פעם, מילה טובה.

זה המסר שאנחנו מקבלים מהרבה קוראים לאחרונה. אוקיי, הם אומרים, הכי קל זה למתוח ביקורת, להעלות אנשים על המוקד, לסנוט בהם, לכתוב שהכול רע, שיהיה עוד יותר רע, שיש לנו מדינה רקובה ומושחתת, שמרמים את הציבור, חולבים אותו, חומסים אותו, רומסים אותו. הכי קל, הם אומרים בעצם, זה להיות פופוליסט, אהוב הקהל, לטפטף לו באוזן את מה שהוא הכי אוהב לשמוע: שדופקים אותו. הכי קשה, הם אומרים, זה לפרגן להצלחות, לכתוב על נקודות אור, על אנשים שעשו את זה, כי לא יכול להיות שהמציאות היא עד כדי כך שחורה משחור. "זו מדינה של רשעים", הוסיף אחד הקוראים, "רשעים שלא מפרגנים ושמחים לאידם של אחרים וזו הבעיה הכי קשה שלה".

במידה מסוימת, הם צודקים, והעיתונות הכלכלית ואנחנו בתוכה נסחפה בזרם ובתפיסה העקומה שגורסת "כולם מושחתים, עד שלא יוכח אחרת". ובכן, אולי כדי לשחוק במשהו את הסלוגן הזה ואת הססמאות הפופוליסטיות, החלטנו לכתוב מדי פעם מילה טובה על תופעות או אנשים שראויים למילה כזו ומצאנו הפעם שניים.

1. שלמה רודב

ייתכן שחלק גדול מקוראי "גלובס" מתקשים לזכור מי האיש, מי זה שלמה רודב. פרצופו של רודב לא משוטט במדורים הכלכליים או במדורי הרכילות, הוא לא התראיין, לפחות לא בשנים האחרונות, הוא לא מדלג מכנס אחד למשנהו, הוא לא מופיע בפרופילים העסקיים שבהם מספרים המנהלים על תחביביהם ומשפחותיהם ומחלקים עצות ניהוליות.

בקיצור ולעניין, רודב לא בעניין הזה של מיתוג ושיווק עצמי, של "למכור את עצמי" ולדחוף את שמי בכל הזדמנות. רודב הוא לא מטיפוסי ה"שואו ביזנס", טיפוסי המנהלים שהפכו את ה"שואו" ל"ביזנס" העיקרי שלהם. זה מפליא, כי רודב עומד בראש אחת החברות הגדולות במשק. ולמי שעדיין מתקשה לזכור - רודב הוא יו"ר בזק.

רודב קיבל את בזק באחת התקופות המורכבות שלה, לאחר ש"גלובס" חשף את פרשת האופציות בחברה, שהובילה לפרישתם של יעקב גלברד (המנכ"ל המיוחצן) והיו"ר דב ויסגלס. מאז, יחד עם מנהלי בזק, אבי גבאי (הפעילות הקווית), גיל שרון (פלאפון) ורון אילון (יס), הם עושים עבודה שקטה וטובה.

ההישג הגדול של רודב הוא ביכולת להחזיר את השקט התעשייתי בבזק, שהיתה בשיאו של מהלך רה-ארגון עם שורה של בעיות פנימיות קשות. מספרים עליו שהוא שיטתי ודוגמטי בצורה קיצונית, נאמן לסדר ולמשמעת וסולד מחשיפה אישית. בזק בתקופתו היא מראה שלו. מעט תקשורת, והרבה יצירת ערך. החברה הרוויחה 1.5 מיליארד שקל בשנת 2008 וצפויה להרוויח קרוב ל-2 מיליארד השנה. מאז שגרעין השליטה בחברה נמכר בסוף 2005 לקבוצת סבן-אייפקס-ארקין, הניבה החברה לרוכשים תשואה שקלית של כ-55% (כולל דיבידנדים), תשואה יפה יחסית לתקופה הסוערת.

רודב הגיע לבזק כאיש עשיר. יחד עם שותפו רוני גת הם שולטים על חברת המשקאות יפאורה וחברת תפוגן. הוא יכול היה להיות איש עשיר עוד יותר, אם לא היה מוכר בשנת 1999 את חלקו (יחד עם גת) בחברה לישראל לבנק לאומי, במחיר שנראה כעת מגוחך. למרות הכסף הגדול, רודב כנראה מחפש אתגרים ניהוליים (ניהל בעבר את חברת הלוויינים גילת). הוא דוגמה טובה למנהל שניהול בשבילו זה ביזנס ולא מופע זיקוקים תקשורתי.

2. נוחי דנקנר

בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי רגיש מאוד לכל מילה שנכתבת עליו ולכל ביקורת שנמתחת עליו. בעבר, לא פעם ולא פעמיים, הוא כיכב בטור הזה ולא בהקשרים חיוביים. חשבנו שהניסיון שלו להיכנס לגרעין השליטה בבנק הפועלים ומחשבות ההתמודדות על בנק לאומי לא בריאות למשק, ואפילו לא בריאות לעסקיו. במלוא הצניעות, אנו חושבים שדנקנר מבין זאת היטב עתה.

בינואר השנה דנקנר לא האמין למקרא עיניו. מוסף כלכלי החליט לשלוח אותו לפשיטת רגל. המוסף, שראשיו מעידים על עצמם כ"עצמאים", כ"נקיים מאינטרסים", כ"בעלי שליחות" וכ"נאמני הציבור", שלחו את עצמם להודיע לציבור, בשם הנאמנות אליו, ש"גם אי.די.בי שווה אפס". זו כמובן שטות.

עובדה, המניות התרוממו מאז בעשרות אחוזים לשווי של 2.8 מיליארד שקל. לאחר מכן קרא דנקנר באותו מוסף שהוא לקח הלוואה של יותר ממיליארד שקל מבנק הפועלים כדי לרכוש את מניות הבנק השוויצרי קרדיט סוויס (עוד שטות, האשראי לרכישת קרדיט סוויס נלקח בכלל מגולדמן זאקס) ולבסוף הוא הבין מהמוסף שניהול אי.די.בי זה העיסוק הצדדי והשולי שלו, והעיקרי הוא למשוך בחוטים בבנק הפועלים יחד עם בן דודו דני (עוד שטות פופוליסטית, כי עכשיו זה באופנה, להפוך את הדנקנרים לאויב העם).

בתווך, עשה דנקנר עוד כמה דברים, כמו להרוויח כ-2.5 מיליארד שקל מההשקעה בקרדיט סוויס. זו תשואה של עשרות אחוזים תוך כמה חודשים, מה שהופך אותה לאחת ההשקעות המוצלחות ביותר במשק הישראלי. ועד כמה שאנחנו יודעים, בלי לחלוב, לרמוס ולחמוס את הציבור הישראלי, אפילו לא את השוויצרי.

דנקנר למד בחודשים האחרונים את השיעור הכי חשוב שלו בתקשורת: שיעור על צביעות. אלה שמתפארים ב"עצמאות" למעשה משעבדים את העיתון בבעלותם לאינטרסים הכלכליים הצרים שלהם בגלל התלות הגדולה במימון חיצוני. הוא רואה כיצד אלו שמציגים את עצמם כמייצגים את חופש העיתונות, משתמשים בה בצורה חופשית למדי כדי לחסל חשבונות. היום זה משפחת דנקנר, מחר זו תהיה משפחה אחרת שלא מתאימה להם. מאחורי חיסול החשבונות הזה מסתתרים, למעשה, לא עיתונות עצמאית וחופשית, אלא אנשי עסקים מתוסכלים וכושלים, ששרפו עשרות מיליונים מכספי משקיעים ומתקשים להשלים עם התוצאות של השוק החופשי.

עכשיו גם דנקנר יודע שאלו שתוקפים אותו בשם "חופש העיתונות" ובשם "האינטרס הציבורי", לא ממש נאמנים לציבור, ועשו בשביל הציבור הרבה פחות ממה שהוא עשה. הם נאמנים אך ורק לעצמם.

eli@globes.co.il

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתתנו לערוץ 10 לפשוט את הרגל