מתוק מתוק, אבל בלי סוכר

פיאצה אספנייה, שתיים לפנות בוקר. אוהדי בארסה שגדשו במשך כל היום את הכיכרות של רומא, מתחילים אט אט להתפזר. אפילו כאוהד של מנצ'סטר יונייטד, קשה לי שלא לפרגן להם. רפרטואר השירים שלהם אינו מרשים במיוחד, וכולל בעיקר את ההמנון שלהם ואת הצעקות הקצובות "קאמפיונה", וגם כישורי השתייה שלהם מעוררי דאגה, אבל ברובם הם אנשים חביבים, חבורה הטרוגנית של נערים, קשישים, גברים ונשים שבאים מאהבה.

ההתנהלות הנעימה של שני מחנות האוהדים אלו לצד אלו, ליוותה את הגמר הזה במשך 48 השעות שלי ברומא: אולי האנגלים "התבגרו", אולי מפני שאין יריבות מסורתית בין המועדונים, אולי זו הנוכחות המאסיבית של הקארביניירי בכיכרות, אבל עוד לפני שנישרקה שריקת הפתיחה לעימות הזה, וגם לאחר שריקת הסיום שלו, התחושה היא של חווייה נעימה.

מה שאי אפשר לומר על הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד אמש: בעשר הדקות הראשונות זה נראה דווקא טוב: פארק ורונאלדו חתכו מהאגפים פנימה, ויצרו כמה מצבים לא רעים ממש בסמוך לפתיחה. אבל הקלישאה שכדורגל הוא משחק של מומנטום, התקיימה אמש במלוא תקפותה: ברצלונה הבקיעה בניסיון הראשון שלה, ואז התפנתה לדבר שהיא עושה הכי טוב באירופה, הכי טוב בעולם: הנעת כדור. מהר מאוד יתברר לאוהדי מנצ'סטר יונייטד שזה אחד מאותם משחקים שכל אוהד כדורגל מכיר ויודע שגם אם ימשכו לנצח, הקבוצה שלך לא תצליח להבקיע בהם שער, מקסימום לספוג עוד אחד, כפי שאכן קרה.

הכלל הזה מאפיין את הכדורגל בכל הרמות שלו: גם אם קוראים לקבוצה שלך הכח עמידר, או אם קוראים להם מנצ'סטר יונייטד, שיש לה את שועל הקרבות הכי וותיק בכדורגל האירופי, סר אלכס פרגוסון על הספסל.

אם כבר בקלישאות עסקינן, הרי שבדיעבד אפשר לומר שקצת כמו מנצ'סטר יונייטד ב-1999 או ליברפול ב-2005, הרי שעל הגביע בעל האוזניים הגדולות, היה חרוט העונה השם של בארסה: מעמד הגמר אולי לא היה דרמטי כמו שתי הדוגמאות דלעיל, אבל בואו ניזכר לרגע בחצי הגמר, ברגע שבו הלך פפ גווארדיולה אל חוס הידינק כדי לברך אותו על העלייה לגמר, אחרי שהקבוצה שלו לא בעטה אף לא בעיטה אחת לשער - ואז הגיע הטיל של אינייסטה.
אגב אינייסטה: מדובר בבחור חביב ממשפחה קטאלונית טובה: בצהריים, אחרי שבהוראת המשטרה המקומית נאסרה, כצעד מונע, מכירת אלכוהול בפאבים של רומא, הוליך אותנו הצמא אל מסעדה בין הפנתיאון לפונטנה די טרווי. בשולחן לידינו ישבה משפחת אינייסטה והזמינה אותנו לוויסקי. הם אגב, נבאו ניצחון של 0-2, ואני נשבע שאת זה שמעתי במו אוזניי עוד בטרם לגמתי אפילו שלוק קטן מהוויסקי שלי.

החזרה לאוטובוס שמפנה אותנו, אוהדי יונייטד המאוכזבים מהאולימפיקו למרכז העיר: המונח "אכזבה" הוא יחסי: "אתה יכול להתאכזב אם אתה משחק טוב ומפסיד, אבל שיחקנו רע ולא הגיע לנו לנצח" אומר בכנות אוהד יליד מנצ'סטר ומסכם בכך את תחושת הרוב: עונה מצויינת נגמרה בתצוגה אנמית - ואי אפשר לטעון לבעלות על התואר הכי נחשב בכדורגל העולמי כשאתה רך כל כך. מיד אחר כך הוא פוצח בשיר לכבודו של ווילי מורגן. "ווילי מי?" אתם שואלים ובצדק. כן היה פעם שחקן כזה, במנצ'סטר יונייטד של שנות השבעים, ההיא שהייתה תלויה מעל 26 שנים בלי תואר אליפות. השיר ארוך ונוגה, כמו כל תקופת ההמתנה ההיא, ולאחריו מחייכים האוהדים באוטובוס הצפוף ושרים, להבדיל, אבל קצת כמו ששרים את "התקווה" בסוף טקס יום הזיכרון, את "טייק מי הום יונייטד רואד". אכן הגיע הזמן ללכת.

הכותרות הראשונות מאנגליה מתחילות להגיע: ה"סאן" כהרגלו ממהר לסכסך: לטענתו רונאלדו תוקף את הטקטיקה של פרגוסון. רונאלדו מכחיש, אבל כולם ראו את המתיחות בינו לבין המאמן שהפך אותו מפרחח מוכשר שעלול להיות ראובן עובד של אירופה, לשחקן שטוען לתואר "הטוב ביותר בעולם". פרגי מצידו מאשים, בצעד די נדיר, את ההגנה. ריו פרדיננד ממהר להסכים: היינו רכים בהגנה.

תגידו מה שתגידו על הקבוצה שלי, אבל היא התבגרה: מראשון הכישרונות החדשים באפרוחיה של פרגוסון, ועד לאחרון האוהדים בסטרטפורד אנד. האם היא תצליח להתבגר ולהישאר רעבה? קשה לדעת: כדורגל הוא משחק של מומנטום, כבר אמרנו: בארסה - שכולם ממהרים היום להכתיר כאחת הגדולות בהיסטוריה, הייתה מרחק של שני פנדלים שלא נישרקו מהדחה, ושער מיקרי החזיר לה את האמונה שעזרה לה למשוך עד סוף העונה. האם פרגוסון יצליח לייצר מומנטום חדש? מוקדם עדיין לדעת. מה שברור הוא שהגמר הבא ייערך במדריד, עוד עיר של כדורגל, ואני בטוח שאפילו אוהדי ברצלונה מוכנים להחזיר כבר עכשיו את הגביע - ובתנאי שיעניקו אותו לפויול בשנה הבאה בברנבאו.