איך הפשפש עלה למעלה

"פולישוק", א' 22:30, ערוץ 2

סיטקום ישראלי חדש הוא תמיד סיבה למסיבה - וסיטקום שהוא טקסט פוליטי, על אחת כמה וכמה. קבלו את רובי פולישוק, השר החדש לענייני קידום חברתי. מה זה "קידום חברתי", אתם שואלים? נו באמת, ו"פיתוח אזורי" זה משהו אמיתי? או "ענייני ירושלים"? או "פיתוח הנגב והגליל"? או, על זה בדיוק הסדרה.

אני מודה שלא תמיד קל לי עם שמוליק הספרי, יוצר הסדרה, עוד מהימים שבהם הפסיד בהתערבות המפורסמת ההיא לאודי פרידן, מה שכן - האיש הוא אידיאליסט ומקצוען, שתי תכונות שמשרתות יפה גם את "פולישוק". האין כתיבה טובה וצוות שחקנים מצוין בראשות ששון גבאי וחנה אזולאי-הספרי הם ערובה לסיטקום שייראה טוב יותר מהסכם קואליציוני? לפחות על-פי ההתחלה, התשובה היא כן.

רובי פולישוק הוא אותו יצור שמעורר אצלנו סלידה גדולה מחלק גדול מהפוליטיקאים, ממש הפשפש שעלה למעלה, ואפילו בלי שנתכוון לכך, היה לשר בממשלת ישראל. שם המשפחה של השר החדש, הוא כמעט מובן מאליו ומבכה את הפוליטיקה שהייתה לשוק (אגב, היא כמעט תמיד - בכל זמן ובכל מקום הייתה ותהיה כזאת), אבל האם שמו הפרטי גם הוא מקרי, או שהוא רומז לשמו הפרטי של אותו "פורסט גאמפ" של הפוליטיקה הישראלית?

אני נוטה לחשוד בהספרי ששום פרט בסדרה החדשה שלו אינו מקרי, כמו העובדה שהשר פולישוק מחליט למנות את הראשון שיראה למנכ"ל המשרד (כמו קליגולה שמינה את סוסו לסנאטור ברומא העתיקה?), והנה הוא מוצא את סולי ברזל, להלן "המנכ"לית", שהיא לגמרי במקרה חנה אזולאי-הספרי, אשתו של היוצר... (ולמען הסר ספק, מדובר בליהוק ראוי) משהו שיש בו מעין בדיחה בתוך בדיחה. אני לא בטוח כמה צופים שיינשאו על גלי הרייטינג של "כוכב נולד", יבינו את כל הדקויות בסדרה, כולל הומאז' של אמנון דנקנר, בתפקיד משנה, לטומי לפיד המנוח. בואו נקווה שמספיק - ולו רק כדי שימשיכו לנסות ולהפיק במקומותינו עוד מהז'אנר הזה. *

אני עירית, את ג'יין

"מה שנחוץ לרווק", א' 22:00, ערוץ 3

נחמד לגלות שעירית לינור עדיין מאמינה באהבה, אותה אהבה נאיבית שבספריה הקלאסיים של ג'ין אוסטין. שרידים לנטייה הזאת ניכרו כבר בסדרות הקודמות שיצרה, ובמבט לאחור - אפילו בספריה, שנחשבו בשעתם לנועזים משהו, והנה הם מתגלים כמעין מניפולציה מתוחכמת (ומבקריה יאמרו "מתחכמת") על הרומן הרומנטי.

אני מודה שכאשר הבנות בגילי פלרטטו עם כתבי ג'יין אוסטין, אני הייתי עדיין יותר בקטע של סטיב אוסטין, אבל הניסיון המוצלח להעתיק את העלילה מאזור ה"קאנטרי" האנגלי לגליל שלנו, ראוי להערכה. אלונה שדה (יעל הדר), בת דמותה של אליזבת בנט, אישה חושנית ואמא לבת מתבגרת, עומדת במרכז העלילה כשהיא הופכת למושא תשוקתו של נמרוד ארצי (דן שפירא, בתפקיד "מר דארסי" האוסטיני), הצעיר והעשיר ממנה. האם תנצח האהבה את הדעות הקדומות שבהן היא מוקפת?

מלבד הדר (אחת השחקניות האהובות עלי, שבזבזה לטעמי זמן רב מדי מהקריירה שלה על טלנובלות מטופשות) ושפירא, יש ב"מה שנחוץ לרווק" צוות שחקנים לא רע, שכולל גם את חנה לסלאו, גורי אלפי, ירדן בר-כוכבא, ענת ברזילי ועוד.

אחת הבעיות שלי עם הסדרות הקודמות שיצרה לינור (כמו "בנות בראון" למשל), הייתה שהן תמיד נראו לי, אולי קצת כמו הספרים של אוסטין, ארוכות בכמה פרקים מכפי שהיו צריכות להיות. בספר או בסרט נתון, המגרעת הזאת עשויה להיתפס בעיני אחרים כיתרון כשהיא דוחה סיפוקים מהירים לטובת עלילה פתלתלה ומתמשכת. בטלוויזיה הופכת לעתים הנאמנות הזאת לקשר ארוך טווח עם סדרה נתונה, למעמסה זוגית קשה מדי עבור הצופים, מה שמחזיר אותי כנראה לשורש המחלוקת עם לינור. *

צרו איתנו קשר *5988