שיעור מוחות

בשבוע שעבר עלץ עולם המדע בישראל, לשמע הבשורה כי לילי ספרא תרמה 50 מיליון דולר למרכז חדש לחקר המוח שיוקם באוניברסיטה העברית בירושלים, בהשקעה כוללת של 130 מיליון דולר. פרופ' עידן שגב, ראש המחלקה לחישוביות עצבית באוניברסיטה, טוען כי יהיה זה המרכז "הגדול באירופה" לחקר המוח. איזה שימוש ייעשה בכספי התרומה?

מתברר כי נרקחות כמה תוכניות מרתקות. אחת מהן תוצג מחר ג' (9 ביוני) בסימפוזיון בנושא "ייצוג של הנאה אסתטית - איך המוח האנושי מגיב לאמנות?", שמטרתו לקדם רעיון חתרני במיוחד: הקמת סדנאות אמנים בתוך מרכז המחקר כדי לייצר מפגש מפרה בין שתי הישויות המנוגדות במהותן לכאורה - האמן והמדען.

מה לאמנות ולנוירו-ביולוגיה? איזה סוג של שיתוף פעולה יכול להתקיים בין אלו השואפים לאמיתות אבסולוטיות, להסברת המציאות, לאלו החותרים להפריך את עצם קיומן של אמת או מציאות טוטאלית? מיכל רובנר, מהאמניות החשובות בישראל, שהביעה הסכמה להשתתף בפרויקט, ופרופ' שגב, מראשי המטיפים בזכות ממשק אמן-מדען, שוחחו עם "גלובס" על הנושא.

*אמנות חווים בהכרח כהנאה אסתטית?

רובנר: "הנאה או סבל, אבל זו בפירוש תקשורת שיש בה את המושג אסתטיקה. יש כזה תדר, אסתטיקה, והוא יכול לגרום הנאה למישהו אחד ולסבל למישהו אחר, להעלות שאלות אצל מישהו אחד ודכדוך אצל מישהו אחר. אבל בפירוש יש אצלנו אזור שמגיב ונמשך לאמנות".

*אזור במוח?

"אני לא יודעת איפה למקם אותו, אבל יש אזור כזה. אני חושבת שיפה מאוד לקשר בין אמנות למדע. לאמנות ולמדע היה דיבור במשך שנים רבות. מדענים שמגלים איזשהו גילוי חשוב, או יוצרים נוסחה מקיפה שיש בה אמירה גדולה לגבי אמת מסוימת, או מוצאים שכבה אחרת של זמן או מקום, תמיד אומרים שזה גם מאוד אסתטי".

שגב: "בהחלט. יש מחקר של מי שתבע את המונח 'נוירואסתטיקה', אוליבר סאקס מלונדון. הוא הכניס אנשים למגנט MRI שמאפשר להסתכל לאנשים במוח באופן לא חודרני. לפני שסאקס הכניס אנשים למגנט הזה, הוא ביקש מכל אחד לזהות ולהגדיר תמונות שהוא אוהב או לא. הוא הכניס 300 נבדקים למגנט כדי לבדוק האם יש אזור ספציפי במוח שקשור להעדפה הפרטית של אותו נבדק, שמגיב למה הוא אוהב או שונא. והוא גילה שני אזורים כאלו אצל כולם. שניהם נדלקים גם כשאתה נורא אוהב את התמונה וגם כשאתה נורא שונא אותה, אבל בדפוסים שונים. כלומר, אני יכול להסתכל על המוח של מישהו כשאני מראה לו תמונות ולדעת האם הוא אוהב או לא אוהב את התמונות האלו.

"אחד ההיבטים המעניינים הוא שזה אומר שאני יכול להסתכל על המוח הקולקטיבי. שהמוח שלך ושלי מספיק דומים, שאני יכול להסתכל באותו מקום בשביל לראות האם אנחנו נהנים מאמנות. שקידדנו הנאות והתנגדויות במקומות דומים".

מה להומו ספיינס ולאמנות?

שגב: "באמנות אתה גם לא צריך להוכיח שום דבר. אתה לא מנסה לחזור על מיכל רובנר במקום אחר. יש שאלות ותהליכים דומים ומקומות שאנחנו יכולים ללמוד זה מזה דווקא בגלל השוני. קודם כל יש את השאלה של איך ומדוע המוח האנושי יצר מין תופעה מוזרה כזו, שהוא נהנה מדברים כל-כך לא הכרחיים או שימושים כמו אמנות.

"למה הוא התחיל לצייר אמנות במערות לפני 30 אלף שנה? איזה מין תוצר זה של מערכת העצבים? למה יש למוח צורך באמנות? וכנראה לאיש המודרני, להומו ספיינס החדש בן ה-100 אלף שנה, יש צורך אינהרנטי להתעסק באסתטיקות מאוד לא פרקטיות וזה כנראה צורך קיומי שאנחנו לא מבינים אותו".

*מיכל, איך את רואה את האינטראקציה שיכולה להיות לך עם מדען?

"יש לי תהליכי עבודה שמתקיימים כבר בערך שנה עם מדענים במכון ויצמן. השאלות שאני שואלת מדענים מתוך ראיית העולם שלי והשאלות שהם שואלים אותי על העבודות, יוצרות אינטראקציה מרתקת. אנחנו באים מדיסציפלינות שונות ויוצאים לדרך בנסיבות אחרות ועם סדרי עדיפויות אחרים. יש משהו שהם רוצים להתחקות אחריו ומשהו שאני רוצה להתחקות אחריו, ואלו דברים שונים. זה מאוד מעורר השראה. כרגע יש שניים-שלושה מדענים שאני עושה איתם ניסויים. אני עובדת במעבדות שלהם כשהם עושים ניסויים ועושה ניסויים משל עצמי.

"הם מתעסקים בתאים שמתקשרים. מעניין אותם אופי התקשורת או איך הם עברו מנקודה לנקודה במהלך זמן, בשביל לחקור למשל, תאים סרטניים. בשבילי התאים האלו הם נקודות שיוצרות קווים שיוצרות קשקושים שיוצרות רישומים. גם האמן וגם המדען שואלים שאלות כל הזמן".

*יש מאפיינים משותפים אחרים לאמן ולמדען?

שגב: "כשאני מדבר עם מיכל רובנר אני רואה שיש איזה מאמץ משותף לה ולמדען למצוא את האסנס, את העיקר. היא לא מתעסקת בפרטי הפרטים, אלא מחפשת איזה דבר אלמנטרי שמספיק לה. גם כמדענים אנחנו לא רוצים לעשות רפליקה של המציאות. אנחנו רוצים, בצורה קומפקטית, למשל בעזרת משוואות מתמטיות, לתאר תופעה מורכבת ולתפוס את העיקר שלה. אני חושב שבמובן הזה כן יש נקודות חיכוך בין אמן שכמו מיכל רובנר מנסה להבין את התופעה האנושית. על הבסיס הזה יש לנו ניסיונות משותפים למרות ההבדלים. לכן אני רוצה לשבור את ההתייחסות הנפרדת למדע, לרוח ולאמנות".

יצירת קישורים חדשים

בסימפוזיון יש דיון שכותרתו: "האם אנחנו מסוגלים לעודד היווצרות של ליאונרדו דה וינצ'י חדש".

*למה הכוונה בנושא הזה?

שגב: "אולי הייתי יכול לייצר דה וינצ'י חדשים על-ידי זה שהייתי מושיב מדענים ואמנים ביחד. אנחנו עושים את הטעות האיומה הזו שאנחנו מייצרים מוזיאונים מרוחקים ומופרדים זה מזה ואומרים לילד 'זה מוזיאון לאמנות ושם מוזיאון המדע', מה שמעמיק את הקרע בין שתי התרבויות. למה שילד לא ייכנס למוזיאון ויראה מצד אחד יצירות אמנות ומצד שני יצירות מדעיות? זה לא טוב לילד והוא לא יהיה ליאונרדו דה וינצ'י כתוצאה מזה.

"הסמינר הזה הוא ניצן ראשון לניסיונות חיבור, הכרחיים לדעתי. אני רוצה ליצור חיכוך. נקודת המוצא היא שהמוח של כולנו היה יכול להיות הרבה יותר יצירתי ממה שהוא. סאקס שיפר בהרבה את יכולתו לצייר, באמצעות גירוי של האונה הקדמית במוח. לכולנו יש רשתות עצביות שהיו יכולות להתבטא ביצירתיות, אבל בגלל הציפיות המסוימות ממך, והחזרה על דפוסים מסוימים וההרגל והדיכאון, אתה חוזר למה שאתה יודע. רק היציאה מתוך הדפוסים הללו תאפשר לך גישה למקומות האלו שקיימים במוח.

"אני לא הולך לגרות מוחות של מדענים, אבל אני רוצה לייצר סביבה עשירה ומעניינת ולא חד-משמעית, שאולי תאפשר למוח ליצור קישורים חדשים. זו מטרת הרעיון של אמן שעובד במרכז לחקר המוח".

*אפשרי או רצוי לייצר ליאונרדו דה וינצ'י חדש?

רובנר: "אני לא חושבת שזה אפשרי, אבל אני חושבת שהמוחות שצריך לטפל בהם בשביל שיהיו יותר ליאונרדו דה וינצ'י, זה מוחות של הורים ומורים ומבקרי אמנות, שמעבירים ביקורת על סקרנות שיש לילד או לתלמיד או לאמן שהם צריכים לכתוב עליו. אם הקול הביקורתי הזה היה מתמעט, מצטמצם או לא היה קיים, היו הרבה יותר אמנים בעולם. הדחף ליצור הוא דחף בסיסי, אבל יש מולו את כל המערך הזה של חששות. אני חושבת שהרבה אנשים נולדים ככה והורסים להם".

*אז יהיו אמנים-תושבים במרכז החדש לחקר המוח?

שגב: "אם זה לא יקרה, זה בגלל שהאוניברסיטה היא צרת אופקים. החבר'ה האלו, מיכל רובנר, עופר ללוש, יאן ראוכוורגר, אתה שואל אותם האם הם מוכנים לבוא לכמה חודשים וניתן להם אטלייה עם זכוכית שצופה על ירושלים, והם מיד אומרים כן. השאלה היא אם האוניברסיטה תהיה מספיק פתוחה ליצור אטלייה בתוך המרכז לחקר המוח. אם כן, זו תהיה בעיני הצלחה פנומנלית של המאה ה-21". *