ירוק על המשטח, לבן על הגוף, ולפעמים גם שחור בנשמה

מה כל כך מיוחד בווימבלדון לעומת גראנד סלאמים אחרים? איך משפיע משטח הדשא הייחודי על איכות הטניס, ומה המשמעות של הגג החדש במגרש המרכזי? מי יכול לעצור את פדרר בהיעדרו של נדאל? ולמה האריסטוקרטיה האנגלית מוציאה לחלק מהשחקנים את החשק בכלל להגיע לטורניר? גלעד בלום עונה על כל השאלות

גלעד בלום על החוויות האישיות שלו מווימבלדון

1. הייחוד והפרדוקס. קשה להסביר מה כל כך מייחד את ווימבלדון. מעבר לאותו משטח דשא, כמובן. אני חושב שהעניין הבסיסי שמבדיל ומייחד אותו מכל יתר הגראנד סלאמים, אלו שני אלמנטים פשוטים: הארכיטקטורה והרקע הוויזואלי, שבניגוד לשאר הטורנירים הגדולים לא השתנו מאז שנבנה המקום אי שם בסוף המאה ה-19. הירוק בעיניים מהדשא, הצמחיה הגזוזה מסביב למגרשים, הביגוד הלבן המסורתי. ואפילו צלילי המפגש של הכדור עם המחבט שבוקעים מהמגרשים יוצרים אווירה פסטורלית, שונה לחלוטין מזו המוכרת, שמביאה חשק לשחק ולצפות בטניס. תזכורת לאיך שהמשחק היה משוחק פעם.

הייחוד של הטורניר בולט בעיקר על רקע העובדה שהדשא הוא משטח שהולך ונעלם מהעולם, ולמעשה חסר חשיבות בסבב למעט טורניר ווימבלדון. מה שיוצר פרדוקס מושלם - הטורניר היוקרתי בעולם משוחק על משטח שאינו בשימוש למעט במועדונים של האלפיון העליון. העובדות הן כאלה: ווימבלדון הוא טורניר הדשא היחיד שפדרר ישתתף בו השנה. נדאל, אלוף השנה שעברה שפרש מהטורניר בגלל פציעה, בכלל לא ידרוך השנה על דשא בטורניר רשמי. המציאות האבסורדית הזאת יוצרת מצב שבו לא מעט שחקנים מגיעים לטורניר ללא הכנה של יותר משבועיים ולפעמים גם זה לא, מה שאומר לא מעט הפתעות בשבוע הראשון של הטורניר.

יותר מכל, הדשא הוא משטח שמבליט את כושר ההישרדות ויכולת האלתור כי התנאים משתנים מיום ליום בצורה שיכולה להוציא כל בנאדם מדעתו. ב-1991 שיחקתי את הסיבוב הראשון שלי מול גי פורז'ה הצרפתי ביום שישי של השבוע הראשון, אחרי חמישה ימים רצופים של גשם שבהם כל מה שהצלחתי לעשות זה אימון של שעה ביום באולם סגור. לא בדיוק תנאים אופטימליים להתכונן לטורניר החשוב בשנה.

מה עושים בימי גשם? קודם כל צריכים להגיע למגרשים אפילו אם התחזית היא סערות כל היום. יושבים בקפיטריה עם מאות שחקנים, מאמנים ומקורבים ומעבירים את הזמן בשיחות בטלות. יש לשחקנים אזור מיוחד שבו הם יכולים להירגע מהציפייה, לשמוע מוזיקה, לגלוש באינטרנט (בזמני אינטרנט לא היה...), לשחק משחקי מחשב או לקרוא ספרים. מדי פעם יוצאים לגיחות קצרות לחדר ההלבשה לתרגילי מתיחה ומסאז'ים. אבל השחקנים לא רגועים, המתח והציפייה לשחק ובעיקר חוסר הוודאות מעייפים מנטאלית ולא עוזרים להכנה. בערך בשעה שלוש בצהריים, אחרי שהואילו האנגלים בטובם לבטל את המשחקים של אותו יום, מתנפלים השחקנים על מגרשי האימון באולם סגור כדי לחלץ את השרירים ולשמור על חדות. אחרי אימון של לא יותר משעה (כי יש מאות שחקנים) חוזרים שוב לפקקים של לונדון בדרך חזרה למלון, והנה הלך לו עוד יום.

2. דשא, מה זה הדבר הזה? לוקח שנים להתרגל לניואנסים של משטח הדשא. הנעליים שונות (יש צורך בסוליה מיוחדת), עבודת הרגליים שונה, השימוש בגוף מצריך מאמץ של קבוצות שרירים אחרות מאלו שבשימוש על משטחים אחרים. יש צורך לכופף את הברכיים כמעט בכל חבטה, ולמרות שהנקודות קצרות יותר המאמץ הפיזי לא קטן. אמנם לא צריך סיבולת כמו על חימר, אבל יש צורך בכוח מתפרץ ובשינויי כיוון פתאומיים. תנאי המשטח משתנים גם הם בהתאם למזג האוויר: כשיבש והשמש זורחת המשטח נהייה קשה עם קפיצה גבוהה של הכדור; אם יש גשם ולחות באוויר אז המשטח חלקלק יותר והכדור בקושי קופץ.

בשבוע השני של ווימבלדון, אחרי עשרות משחקים, בקושי נשאר דשא והמשטח הופך לעוד יותר לא צפוי. לפני כמה שנים החלו המארגנים לשנות את סוג הדשא, למשטח יותר איטי ועם קפיצה גבוהה של הכדור, משהו שדומה יותר למשטח אספלט מהיר קצת יותר מהממוצע. זה הפך את הצפייה בווימבלדון בשנים האחרונות למשהו שדומה לטורניר רגיל, עם לא מעט נקודות שמשוחקות מהקו האחורי.

3. אריסטוקרטיה ומעמדות. אפילו כשחקן בטורניר מרגישים את זה. כל ההתייחסות של המארגנים לשחקנים ה"רגילים" משדרת התנשאות, נפיחות וחשיבות עצמית כאילו השחקנים הם נתינים של הטורניר. השחקנים הם בסך הכל סטטיסטים במותג האדיר הזה שנקרא ווימבלדון ואמורים להגיד תודה שהם פה ולהתנהג בהתאם לכללים הנוקשים. שחקנים מהמניין מקבלים בקושי זוג כרטיסים ביום עבור אורחים, וגם זה רק בימים שהם משחקים, ובאופן כללי אין כמעט אינטרקציה בין מארגני התחרות לשחקנים - כל זה בניגוד לטורנירי גראנד סלאם אחרים. מועדון ה"אול אינגלנד" הוא מועדון פרטי ובמשך השנה המגרשים עצמם סגורים לקהל הרחב למעט שבועות בודדים. הצטרפות למועדון כרוכה בסינון אינסופי ובלא מעט כסף. מדובר באריסטוקרטיה אנגלית עתיקה מהתקופה הוויקטוריאנית, והמנטליות המעמדית מקובעת בגנים שלה.

עבור לא מעט שחקנים ווימבלדון הוא סיוט שנתי - ההתמודדות עם מזג האוויר, הפקקים של לונדון, המשטח הזר, השמרנות והצביעות האנגלית, זה יותר מידי בשביל, ולכן במהלך השנים היו לא מעט אלופי גראנד סלאם שוויתרו על הטורניר. ובכל זאת, אם היו עורכים סקר בקרב השחקנים ובו היו נשאלים באיזה טורניר היו רוצים לזכות יותר מכל, ווימבלדון היה זוכה בגדול.

4. משוגעים, רדו מהגג. מיליונים הושקעו ורבות דובר על הגג הנפתח שנבנה ויהיה בשימוש לראשונה השנה. זהו כמובן שינוי מבורך שיחסוך כאבי ראש למארגני הטורניר, לתחנות הטלוויזיה ולשחקנים ברי המזל שישובצו למשחק במגרש המרכזי, כלומר לאריסטוקרטיה של הסבב. אבל אם נזכור שגג הותקן רק במגרש המרכזי, המשמעות היא ש-99 אחוז מהשחקנים עדיין יהיו נתונים לחסדי מזג האוויר במגרשים הצדדיים וצפויים לימים של סיוט במקרה של גשם. בעוד שלשחקנים הבכירים יהיה הרבה יותר זמן התאוששות בין המשחקים תחת הגג הסגור, ה"אומללים" שנתונים לחסדי שמיים ימשיכו להיסחט מבחינה מנטאלית ולקיים במידת הצורך שני משחקים ביום.

קיימת גם השאלה עד כמה ישתנו תנאי המגרש תחת הגג הסגור, כי מעולם לא נערך טורניר דשא באולם ואין לדעת איך יגיב הדשא כשהגג ייסגר. מה שדי בטוח, זה שהגג ייתן יתרון לשחקנים עם הגשה חזקה. כי ברגע שאלמנט הרוח לא קיים, האחוזים בהגשה גדלים אופן משמעותי וגם הכדור חותך את האוויר ביותר מהירות.

5 .הפרישה של נדאל (והאם מארי מסוגל). הפרישה של נדאל לא ממש טרפה את הקלפים, כי בעיני הוא היה אולי מועמד שלישי לזכייה אחרי פדרר ואנדי מארי. היכולות של פדרר כבר הוכחו אינספור פעמים ואף אחד לא יופתע אם יעמוד בעוד 13 יום על דוכן המנצחים עם גראנד סלאם מס' 15. אבל אם מישהו ייתן לפדרר פייט במה שהפך למגרש הפרטי שלו זה אנדי מארי הסקוטי, ששבר בצורת של 71 שנה והפך לבריטי הראשון שזוכה בטורניר קווינס ואף עשה זאת בלי להפסיד מערכה.

על היכולת של מארי אין עוררין, כשהוא בשיאו הוא שחקן שווה גם לנדאל וגם לפדרר ואף גבר על שניהם בעבר. יש לו שנה מצוינת שבה זכה עד כה בארבעה טורנירים, אבל הוא עדיין ללא תואר גראנד סלאם. וזה אבל גדול. השאלה הגדולה היא איך יתמודד הסקוטי האנטיפת עם הציפיות ועם חיבוק הדוב של הקהל האנגלי ובעיקר של העיתונות האנגלית. בניגוד לטים הנמן הג'נטלמן, שהיה ילד טוב לונדון, מארי הוא סקוטי מחוספס ואמוציונלי עם קפריזות שבאופן אישי לא אוהב את אנגליה ואת האנגלים, כיאה לסקוטי גאה. אם יידע להשתמש בקהל, להתנתק מההפרעות שמסביב ולהתרכז בעיקר, יכול להיות שיהיה לנו עוד גמר היסטורי.

כי אם יגשימו פדרר ומארי את החלום של מארגני הטורניר ויעפילו לגמר - זה יהיה מס' 15 של פדרר ושיא גראנד סלאמים חדש, או תואר ראשון למארי ומקום בהיסטוריה כבריטי הראשון מזה 73 שנה שזוכה בווימבלדון.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988