עיריית נס-ציונה תפצה ב-80 אלף שקל בעלי קרקע שבה הוצב שלט פרסום ללא רשותם

השופט מרדכי בן-חיים דחה את טענת העירייה, לפיה השלט הדו-צדדי הוצב בתחום חלקת הקרקע שהופקה והועברה לבעלותה, משום שזו לא הוכחה ומשום שנסח הטאבו וחוות-דעת של המודד מטעם התובעים הראו כי השלט הוצב בשטח שבבעלות התובעים.

כן פסק השופט כי תקופת השימוש בשלט היתה 4 שנים בלבד, ולא יותר כטענת התובעים. בעניין גובה הפיצוי נדחתה טענת העירייה וחברת סהר, לפיה נזקי התובעים מתבטאים בהפסד דמי שכירות ראויים ותו לא.

השופט קיבל את תחשיב התובעים, לפיו סכום דמי השימוש ייקבע על בסיס הסכומים שהעירייה גבתה מרפיד ומסהר - כ-2,370 שקל לשלט לחודש. ואולם, בעבר הצד השני של השלט, שכלל פרסומת עירונית של העירייה, קבע השופט כי העירייה תשלם רק שליש מדמי השימוש המסחרי (790 שקל לחודש), משום שגם התובעים הודו כי הפרסום העירוני אינו שווה ערך לפרסום המסחרי.

חוק עשיית עושר ולא במשפט מאפשר לבית המשפט לפטור את העירייה מחובת ההשבה, במצב של "זה נהנה וזה לא חסר". השופט פטר את העירייה מהשבת 50% מהסכום, בעיקר משום ש"תביעת התובעים נתפסת בעיניי יותר מכל כפועל יוצא של ניצול מציאה שהתגלגלה לידיהם באקראי, שכן התובעים לא ניצלו ולא התכוונו לנצל את המגרש לצרכים מניבי תשואה כלשהם, ובכלל זה פרסום חוצות".

כן לקח השופט בחשבון כי העירייה, מנגד, לא גילתה רגישות כלשהי לזכותם הקניינית של בעלי המגרש, ואף ביקשה לגמד עד מאוד את התשואה הכספית שצמחה לה בשל השימוש במגרש.

התביעה נגד רפיד ויז'ן וסהר נדחתה, לאחר שקיבלו פטור מלא מחובת ההשבה, משום שפעלו בתום-לב והונעו להאמין כי הן מפיקות רווחים משלטים שהוצבו כדין על מקרקעי העירייה.