העליון מרחיב את היד הפתוחה במתן רשות להתגונן מפני תביעות בסדר דין מקוצר

כל עורך דין מתחיל יודע לדקלם שבתביעות המוגשות ב"סדר דין מקוצר" אין לנתבע זכות להגיש כתב הגנה, אלא אם יגיש תצהיר ובו טענות ההגנה וייקבע שלא מדובר ב"הגנת בדים" ("סיפורי מעשיות", כלשון בית המשפט). ההליך מבקש להגן על תובע שזכותו הנטענת בתביעה אינה מוטלת בספק, וכן לייעל את המערכת השיפוטית בנוגע לתביעות שתוצאתן האופרטיבית ברורה.

אם בסוף שנות ה-80 עוד קבע העליון כי "אין לומר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו, כדי שתהיה משמעות להליך וכדי שלא ייעשה לחוכא ואיטלולא", הרי שברבות השנים הנכונות של בתי המשפט להעניק לנתבעים רשות להתגונן רק הלכה וגדלה. פסק דין שניתן בימים אלה בבית המשפט העליון לא קבע אמנם הלכה חדשה בנושא, אך נדמה שיש בו הקלה נוספת עם הנתבעים, בשמה של הזכות הבסיסית של כל נתבע להתגונן, שלדברי השופטים היא "זכות דיונית בעלת מימד חוקתי".

לפי הפסיקה, על השופט הדן בבקשת רשות להגן להניח כי טענות הנתבע הן אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, יקבל הנתבע רשות להתגונן אף אם העלה, למשל, טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב.

במקרה זה תבע בנק מזרחי-טפחות כ-3.9 מיליון שקל מעזרא ששון, בגין יתרת חובה בחשבון העו"ש ובגין הלוואות שפיגר בפירעונן. בהחלטה בת 18 עמודים נתן הרשם שמואל ברוך לששון רשות להגן רק ביחס לרכיב התביעה שעניינו יתרת פיגורי ההלוואה. בנוגע ליתרת החובה בעו"ש טען ששון שהובטחה לו ריבית מופחתת מזו שנגבתה ממנו, אך הרשם ברוך קבע שמדובר בהגנת בדים ונתן פסק דין ביחס לרכיב זה בסך כמיליון שקל.

ששון ערער לעליון, שביטל את החלטות הרשם ברוך והעניק רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה. השופט יורם דנציגר הזכיר כי הרשות להגן תימנע "רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו". לדברי דנציגר, גם ברוך עצמו לא סבר שמדובר ב"הגנת בדים", אלא רק שאין אפשרות לקבוע שטענת ההגנה ביחס לריבית תתאמת בשלב עתידי. "סברתו זו אינה מצדיקה הימנעות מהענקת הרשות להתגונן". גם לגוף הטענה דנציגר סבר שששון הציג לפחות "בדל ראיה" שיעידו על סיכום בנוגע לריבית מופחתת.

הזכות הדיונית להתגונן

גם הרשם ברוך הסכים כי אותו מסמך "עשוי, אולי, להעיד על הסכמה כלשהי של הצדדים בנוגע לשיעור הריבית", אולם "היות שאין מדובר בנתון אובייקטיבי-חיצוני המעיד על שיעור הריבית המוסכם" הוא היה מסופק "עד כמה ניתן להקנות לו משקל ראייתי ממשי". דנציגר שב והזכיר ש"שאלת המשקל שיש להעניק למסמך זה אינה רלוונטית בשלב הנוכחי".

ששון אף הציג את חוות-הדעת החשבונאית בעניין עמלת הקצאת אשראי ודמי משמרת, אך הרשם ברוך מצא בה אי-דיוקים והיעדר הסבר לנקודות מסוימות גם לאחר החקירה הנגדית של המומחה, ולכן סבר כי "אין כל אינדיקציה ראייתית ראשונית ולכאורית העשויה להעיד על כך שהמשיב גבה מהמערער דמי משמרת בסכום גבוה מהמוסכם". גם כאן קבע דנציגר שאין בכך די כדי לשלול מששון את האפשרות לנסות ולהוכיח את טענותיו במשפט. נימוק נוסף למתן הרשות מצא דנציגר בכך שששון קיבל רשות להתגונן ביחס למרבית החוב, כך שהענקת רשות להגן גם ביחס לרכיבי התביעה הנוספים ממילא לא תחייב ניהול הליך שאלמלא כן לא היה מתקיים.

הערותיה של השופטת איילה פרוקצ'יה העניקו אף הן תחושה של יד פתוחה במתן רשות להתגונן. "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן", קבעה, "יש צורך במידת ודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והיעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק את ההכרה בזכותו להתגונן. המימד החוקתי הנלווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין ולו בדל סיכוי אפשרי כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו". היא הסכימה שבמקרה זה לא מדובר "בהגנה מצוצה מן האצבע" של ששון.

השופט אליקים רובינשטיין היה המהוסס מבין השלושה, וניכר שהוא היסס לפרוץ את הסכר. "מחוקק המשנה למד את טבע האנוש ואת הנטייה הנודעת 'לגרור רגליים' בשעה שנתבע האדם לשלם, והניח כי אם בכל תביעה באשר היא תינתן האפשרות להתגונן, ייסתמו צינורות בתי המשפט, וגרוע מזה - והחובות ישכבו למעצבה", כתב. הוא ציין את הביקורת בספרות המשפטית על הרחבת מעגל המורשים להתגונן, אף שטענותיהם רעועות.

לזהות בדלי ראיה

"כיצד יבחין בית המשפט בין התבן לבר, בין טענות שהן בנות משקל וממשות ולו לכאורה, לבין 'הגנת בדים', קרי סיפורי מעשיות, שהפסיקה דוחה", הוא שאל - ומיד השיב: "הערכתן הראשונות של הראיות תלויה במידה רבה ב'חוש המומחיות' של בית המשפט, וביכולתו לזהות 'בדלי ראיה' וליתן להם משקל".

רובינשטיין סבר כי המקרה של ששון הוא "גבולי במידה רבה" ושבמבט ראשון הוא הסכים עם עמדת הרשם ברוך. ולא שכעת הוא שוכנע אחרת. רובינשטיין הצטרך לדנציגר ופרוקצ'יה רק משום שדנציגר "טרח מצא בדל ראיה" וכן "כדי שלא תיפול התביעה על סמך שיקולים פרוצדורליים-טכניים בלבד", במיוחד כאשר כבר ניתנה רשות להתגונן ביחס למרבית החוב, ומשכך "תוספת הרשות" לא תהווה משום הכבדה יתירה.

העליון, אגב, לא התנה את מתן הרשות בהפקדת ערובה, כפי שנעשה לעיתים במיוחד במקרים גבוליים. אבל רובינשטיין ציין ש"ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא, בידי בית המשפט הכלי של הטלת הוצאות, ולדידי במקרה כזה עליהן להיות כבדות". עתה נותר לראות האם שופטי הערכאות הדיוניות יאמצו את המלצתו (ע"א 10189/07).