ג'ורג' קוסטנזה עושה שלום

במרחק אלפי שנות אור, אבל בעצם רק לפני כמה שנים, התקיימו בארץ (וגם בחו"ל), עשרות מפגשי ישראלים-פלסטינים. פעם, לא מזמן, זה היה להיט. ישראלים רבים יצאו מעורם כדי להשתתף באיזה מפגש אקזוטי כזה. גם לא מעט פלסטינים נהנו לצאת למנוחה של כמה שעות מסגרים וממחסומים, על חשבון האיחוד האירופי, קרנות אמריקניות ומרכז פרס, ועל הדרך להיפגש עם מי שראו בדרך-כלל רק מהצד השני של הרובה או של הבוטקה במחסום.

באותה תקופה התקיימו אין-ספור פעילויות משותפות של שיחות ודיונים, פרויקטים תרבותיים וכלכליים וניסיונות למימוש מה שנקרא "people to people". המשתתפים יצאו מרוצים, כמוהם גם המתווכים הבינלאומיים. רק השלום לא הגיע. במקומו פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, שבסיכול ממוקד ניתקה את הקשרים הרכים שנוצרו.

נהרות הדם של הפיגועים חיסלו את שאריות האמון בין הצדדים, אבל לא סדקו את עקשנות מחרחרי השלום בארץ ובחו"ל. הרחק מהזרקורים יצאו עדיין משלחות לחו"ל להיפגש תחת חסות האיחוד האירופי, וגם מרכז פרס הבלתי נלאה המשיך בשקט פרויקטים ישראליים-פלסטיניים. את השקט הזה הפרו ביום רביעי האחרון צקצוקי מצלמות ומיקרופונים שלופים. רחש עבר בין אנשי התקשורת: ג'ייסון אלכסנדר הגיע לארץ.

אפשר להגיד לא לבראד פיט?

ג'ורג' קוסטנזה לא עסוק יותר עם ג'רי סיינפלד ואיליין, אבל מצא אפיקים חדשים למרצו. הוא הצטרף לתנועת "One Voice" שהקים ב-2002 דניאל לובצקי, יהודי אמריקני שהוא יזם חברתי ועסקי, במטרה לחזק את הקולות המתונים בישראל וברשות הפלסטינית. ככל ארגון שעוסק בשלום, גם "One Voice מתהדר באוסף נוצץ של סלבס, שכל רצונם לדחוף את שני העמים סרבני השלום האחד לזרועות אויבו, כי מי יגיד לא לדני דה-ויטו, פול מקרתני, נטלי פורטמן, בראד פיט וג'ייסון אלכסנדר?

כדי לחזק את המתונים בונה התנועה אירועים משותפים, שאחד מהם הוא פרויקט "דמיין 2018", שאלכסנדר הוא אחד מהיוזמים שלו. במסגרתו נערכה תחרות בין בני נוער ישראלים ופלסטינים לכתיבת סיפורים קצרים על החיים בשנת 2018 בעידן של שלום. הסיפורים שזכו אוגדו לספר, ומתוכם נבחרו עשרה סיפורים שיעובדו לסרטים קצרים. שניים מהסיפורים צולמו לאחרונה על-ידי הבמאים רני בלייר וערן ריקליס, והשתתפו בהם אושרי כהן, אקי אבני, יונה אליאן, קלרה חורי, עלי נאסר והילד עבדאללה עקל.

בפרויקט הבינלאומי לוקחים חלק גם דני דה-ויטו, דיוויס גוגנהיים (זוכה האוסקר עבור הסרט התיעודי "אמת מטרידה") ונינה ג'ייקובסון (מפיקה בכירה באולפני דרימוורקס).

עשרות עיתונאים וצלמים התגודדו בקומה השנייה של מלון "אמריקן קולוני" שבירושלים המזרחית, בפתח אולם הישיבות, בציפייה להתבשם מניחוח אגדת הטלוויזיה שהגיעה לכאן כדי לפגוש נציגים ישראלים של "One Voice" הפעילים ב"דמיין 2018", שאותו יזם. ב-12:30 הדלתות נפתחו והצלמים הסתערו לכיוון אלכסנדר. בני הנוער המשתתפים בפרויקט נשכחו, ועמם גם גילת אנקורי ואקי אבני שהגיעו כדי להשתתף בישיבה שלפני ובמסיבת העיתונאים. כל המצלמות והמיקרופונים היו דרוכים ומכוונים למטרה אחת "ג'ייסון, ג'ייסון!"

בתוך המהומה ישבה בצד בשקט, אישה צעירה עטופה מכף רגל ועד ראש בשמלה אפורה וכיסוי ראש, כשהיא מחזיקה מצלמה דיגיטלית קטנה ומנסה ללכוד בתוך הפריים את בנה הקטן והשחום בעל עיני האיילה השחורות. זו הייתה אמו של עבדאללהעקל, השחקן בן ה-11 (משכונת שפירא בת"א), שרצה גם הוא להצטלם עם אלכסנדר, רק שמידותיו הזעירות לא אפשרו לו לפלס דרך בין הצלמים המסתערים. כשנרגעה קצת המהומה והכל התיישבו, הוחשך החדר כדי לצפות במצגת, שאחריה הועבר המיקרופון בין משתתפי "דמיין 2018".

לפלסטינים יש הומור?

הצעירים, באנגלית רצוצה, סיפרו על עצמם ועל הפרויקט. התקשורת התכוננה לשלב השאלות. כשהגיע המיקרופון לאלכסנדר, התברר שבמקום לדבר על נושאים חשובים כמו "סיינפלד", הוא סיפר על הפרויקט, על הכישרונות שהתגלו ועל תהליך השלום. אבל גם זה הסתיים, וסוף-סוף ניתן היה לשאול את אלכסנדר האם יש משותף בין "סיינפלד" לתהליך השלום - "גם כשהתחלנו את 'סיינפלד' לא האמנו שזה יצליח", הייתה התשובה. האם יהיה איחוד ביום השנה ה-20 ל"סיינפלד"? "את יכולה לדמיין כמה פתטי זה יכול להיות? את הרי לא באמת רוצה לראות את קריימר בן 65...?", האם לפלסטינים יש הומור? "לא יודע. לא כל-כך יצא לי לפגוש אותם".

דפדוף בקובץ הסיפורים והתסריטים "דמיין 2018", לא מעלה כל ערך ספרותי. חשיבותו היא עצם קיומו, אם כי גם זה לא מובטח בהתחשב בעובדה שכל קבוצה יושבת בקרב עצמה. הישראלים כותבים ונפגשים בישראל. הפלסטינים ברמאללה, והחלק החשוב בפרויקטים מהסוג הזה - המפגשים ביניהם - כמעט לא מתקיים. האזנה לדברי המשתתפים הצעירים מגלה חוסר ידע על הצד השני, לבד מקלישאות מקובלות על חשיבות השלום. אז הספר כנראה לא יביא שלום. נחכה לסרט. *