הרהורים בימי כולרה

בשלב זה האדמה רועדת, הגלים כבר מכים וכולנו "הולכים על ביצים", מצמצמים את הצריכה או שמנצלים מבצעים וירידת מחירים, מנסים לשמור על איזון כלכלי, לא להגדיל את המינוס, כי "מי יודע מה יהיה."

בניגוד לתקופות קשות אחרות, הפעם המשבר פגע קודם כל בבעלי הנכסים. ההלם בשכבת אוכלוסייה זו מסתמן כחזק אף יותר בהשוואה למעמד הבינוני. "זה דומה לתקופה שאחרי רצח רבין" אומרים מי שעד לא מזמן ראו את המצב הכלכלי שלהם כיציב, והיום רואים כיצד חברות שעתידן נראה מובטח קורסות, והפנסיות שהיו אמורות להבטיח את עתידם הולכות ומצטמקות. אותה תחושה של תסכול, צער ובלבול מאפיינת גם היום את חלקם, לצד התחושה שאין מי שמחזיק בהגה ואין כבר על מי לסמוך. וכמו אז, כך גם היום, מתערער הביטחון, אפילו אמריקה נפלה ואם כך, מה זה אומר עלינו?

הקוטביות בחברה הישראלית עולה על פני השטח ביתר עוצמה. אדם מרגיש צורך לדאוג לעצמו, למשפחתו, וזאת בניגוד ללכידות החברתית שמאפיינת את החברה הישראלית במצבי משבר אחרים. בפריפריה מתחזקת התחושה, שקיימת ממילא, שהמדינה לא מגינה יותר על אזרחיה. במשבר זה מסתמנת גם מגמה של חשבון נפש כלפי אורח החיים הבזבזני והראוותני שבו חיינו. המרוץ אחרי הכסף נרגע ויש הרואים כאן הזדמנות להערכה מחדש לגבי מה באמת חשוב לנו בחיים. "אחרי עידן של בזבזנות, חומרנות, פזרנות ושפע מטמטם, אנשים מתחילים להכיר בנכסים האמיתיים שהם ביטלו קודם, וזה תיקון חשוב" (פרופ' עוז אלמוג). "החטא ועונשו" יאמרו אחרים.

ואכן, התערערות הביטחון משפיעה על צמצום הצריכה, ומעודדת התכנסות בבית. בתקופה זו, ה"קוקונינג", (הטרנד שהוגדר על ידי פיית פופקורן, הכוהנת האמריקנית הגדולה לזיהוי טרנדים כטרנד העיקרי של עשרות השנים האחרונות), מקבל זריקת עידוד כאשר הבית וערכי המשפחה עוברים להיות במרכז. השהות בבית מביאה עמה חסכון בהוצאות ובכך מתאימה גם למגמת הצניעות שמאפיינת את התקופה. בניגוד לראוותנות והבזבוז של העבר יש רצון לחזור ל"טעם של פעם" - לטבעי, לישן, לפשוט והמוכר. מה שהפסיכולוגים היו מכנים בשם "רגרסיה בשירות האני". קניית מוצרי מותרות הפכה למשהו "בלתי מנומס".

ואחרי הכל, יש גם מי שמאמין שמדובר בכלל במיתון וירטואלי, כי המשבר לא פה אלא בארה"ב. ואנו נאמר אחריו - אמן! *

הכותב הוא מנכ"ל Market Watch, מופיע בוועידת תקשורת ונתח שוק במושב בנושא "פוסט שפע: מה מעניין את הצרכן"