רשות המסים והפרקליטות - יד ימין אינה יודעת מיד שמאל

יש להצטער על כך, שלעתים קרובות מדי שוכחים זאת שליחי הציבור. לעתים קרובות מדי "הגולם קם על יוצרו". שוב ושוב אנו נתקלים במקרים, שבהם אנשי רשות המסים, נציגי הפרקליטות ואלה העובדים בשירות הציבור, עושים בסמכויותיהם שימוש בלתי ראוי, כאילו הכללים נועדו לטובת ה"משחק" שלהם-עצמם, ולא לטובת הציבור.

בפסק דין, שיצא לאחרונה תחת ידיו של שופט בית-משפט השלום בתל-אביב, דן מור, באה לידי ביטוי תופעה מצערת זו. לצד זיכויו, מכל אשמה, של רו"ח רונן ספוז'ניקוב, מור מותח שם ביקורת חריפה על התנהלותן של פרקליטות המדינה ושל רשות המסים, על מפקחיה וחוקריה.

רו"ח ספוז'ניקוב טיפל בענייניהם הכספיים והחשבונאיים של יעקב לזרוביץ ושל חברות בשליטתו, אף ייצג אותם אל מול רשויות המס. מטעמים כאלה ואחרים, החליט לזרוביץ לצמצם את עסקיו, ולפיכך הוא חדל מפעילותן של חלק מן החברות. יתרת הרווח של אחת החברות - כ-2.4 מיליון שקלים - הועברה בשלבים ללזרוביץ ולא שוקפה בדו"חות האישיים, שהוגשו בשמו לרשות המסים.

התעלמו מהחלטת השופט

בכתב האישום, שהוגש נגד לזרוביץ ונגד ספוז'ניקוב, נטען כי העברת הסכום האמור באה בגדר דיבידנד שכר, דמי ניהול או הכנסה אחרת. עוד נטען בו, כי מאחר שההעברה בוצעה לאחר שהתקבלה בחברה החלטה בדבר פירוקה מרצון, היה על לזרוביץ לשלם מס רווח הון בפירוק ("דיבידנד בפירוק"), בשיעור 10%.

מאוחר יותר הגיעו המדינה ולזרוביץ להסדר טיעון, שבמסגרתו הופחתו האישומים, שיוחסו ללזרוביץ, והוא נטל על עצמו להעיד, מטעם המדינה, במשפטו של ספוז'ניקוב. משכך קרה, ציווה השופט מור על הפרקליטות לתקן אף את כתב האישום, שהיה תלוי ועומד נגד ספוז'ניקוב. לדידו, לא היה מקום לכך, שרואה החשבון - המסייע - יואשם בעבירות חמורות מאלה, שבהן הואשם הנאשם העיקרי.

"על אף החלטתי המפורשת, לא זו בלבד שלא הוגש כתב אישום מתוקן לפי הנחייתי, אלא שב"כ המאשימה אף הגדילה לעשות ובסיכומיה ניסתה להתעלם מהחלטתי... אין בסיכומיה כל עתירה להרשעת הנאשם בעבירה שבגינה נוהל המשפט כנגדו...", גילה מור בתחילת פסק דינו. "התנהלות זו אינה ראויה", הוסיף.

דיברו בשני קולות

היתה זו רק תחילתה של ביקורת נוקבת. מיד לאחר מכן ביקר מור את זאת, שבכתב האישום נקטה הפרקליטות טיעון חלופי, בנוגע לסיווגם של סכומי הכסף, שהועברו מן החברה ללזרוביץ: "יעקב לזרוביץ' קיבל את הסכום הנ"ל כדיבידנד שכר, דמי ניהול או הכנסה אחרת על-פי סעיף 2 לפקודה", נטען בכתב האישום. "בנסיבות פרשתנו, לא היה כל מקום לאישום חילופי ונושא סיווגה וטיבה של ההכנסה המושמטת, לכאורה, הינו מעיקרי המחלוקת שבין בעלי הדין. ניהול משפט פלילי הוגן מחייב את התביעה, במקרים כבפרשתנו בה חשיבות לשאלת הגדרת סיווג ההכנסה, לקבוע את עמדתה בסוגיה, עובר לניהול המשפט", כך מור.

וזה עוד לא הכול. במהלך המשפט התגלתה תופעה מעניינת. המפקחת מטעם פקיד השומה, אשר עסקה במישור האזרחי של שומותיו של לזרוביץ, ראתה את יתרת הרווח, שהועברה מן החברה אליו, כדיבידנד החב במס בשיעור 25%. מילים אחרות: היא לא ראתה לנגד עיניה חברה, המצויה בפירוק מרצון. המצב המיסויי האמור היה מקובל על דעתה. ומנגד, לשיטתה של הפרקליטות, היה מדובר דווקא ברווח הון בפירוק, שבגינו היה מקום לשלם מס בשיעור 10%. אם באלה לא די, הרי התברר, כי בהסכם שומה, שנכרת בין לזרוביץ לבין פקיד השומה, כבר לאחר שלזרוביץ וספוז'ניקוב נחקרו בתיק הפלילי, חויב לזרוביץ בגין קבלת הכנסה מדיבידנד, בשיעור מס מעורב הן של 25% והן של 10%.

"פקיד השומה מחד ונציגת הפרקליטות מאידך, אינם רואים עין בעין מהו החיוב המיסויי הנכון!", השתומם-נזעק מור. "מצב זה, בו הרשות מדברת בשני קולות שונים ומציגה לנישום ולמייצגיו מצג אחד וזאת בדיונים מול פקיד השומה האזרחי, ומצג הפוך במישור הפלילי - בו הוגש כתב אישום על בסיס אותם דו"חות, והפעם נטען כי הם כוזבים וכי הוגשו מתוך כוונה להעלים הכנסה באשר החברה כבר פורקה, אינו ראוי ומעיד לא רק על חוסר תיאום בין שתי זרועותיה של אותה רשות, אלא שהוא עשוי להקים לחובת המאשימה טענת מניעות והשתק".

התעלמו מעדות של יו"ר ועדת המסים בלשכה

"עיקרון ההשתק נובע מחובת תום-הלב וחל אף על רשויות המדינה", הזכיר מור וחרץ: "אם טוענת המדינה כי שולמו רווחי הון ושיעור המס הוא 25%, דהיינו - חברת... לא פורקה, המאשימה אינה רשאית לטעון במקום אחר כי החברה פורקה ולמרות זאת, בהזדמנות שלישית, לא להסכים לתשלום מס של 10% בלבד". מור לא הסתפק באלה, וקבע כי ייתכן ובמקרים אחרים, בעתיד, יהיה מקום להתייחס למצב דברים, שלפיו רשות המסים והפרקליטות מדברות "בשפות שונות", כאל פגיעה בעיקרון ניהול משפט הוגן, המקימה לנאשמים את "ההגנה מן הצדק".

לגופם של דברים, למעט טעות שולית, שאירעה בתום-לב, לא ראה מור כל פסול בהתנהלותו של ספוז'ניקוב (שיוצג בידי עוה"ד כהן, אדרת וממן) בכל הנוגע לטיפול בענייניהם של לזרוביץ והחברות שבשליטתו. בדרכו לזכותו מכל אשמה, הוא דחה את טענת פקיד השומה, שלפיה מהעדר חתימתו של ספוז'ניקוב על טפסי הדו"חות עצמם, ניתן ללמוד על כוונת ההסתרה שלו. מור הסתמך על עדותו של רו"ח עופר מנירב, יושב-ראש ועדת המסים בלשכת רואי החשבון, שלפיה במקום לחתום על טפסי הדו"חות עצמם, נוהגים מרבית משרדי רואי החשבון לצרף אליהם מכתב לוואי, עם לוגו של המשרד. "אינני רואה כל סיבה שלא לקבל את עדותו של נציג לשכת רואי החשבון בעניין הנוהג האמור, כך שדין טענת בא-כוח המאשימה בעניין זה להידחות. הרי לאור מכתב הלוואי והכנת המאזן, לא נותר כל ספק לגבי קבלת אחריותו של רואי החשבון על הכנת המסמכים וייצוג הנישום מול רשויות המס", פסק מור.

הפעילו לחץ על הרו"ח

את האחריות ל"תסבוכת" שנוצרה הניח מור לפתחה של המפקחת מטעם פקיד השומה דווקא. עליה היה להפעיל את סמכויותיה ולדרש דו"ח מפורט, דבר שלא עשתה. "את מחדלי המפקחת אין לזקוף לחובת הנאשם", קבע.

עניין מדאיג נוסף שעלה מפסק הדין נוגע להתנהלות חוקרי רשות המסים. עולה ממנו, כי אלה עשו שימוש בלתי ראוי בכך, שספוז'ניקוב הנו אדם, המתקשה לעמוד במצבי לחץ ו"מתפרק". לצד זאת, שהם לא העלו על הכתב את כל הדברים, שנאמרו על-ידו במהלך חקירתו (ושתמכו בגירסתו), הם גם הפעילו עליו לחץ כבד, לרבות באמצעות צעקות עזות, עד שהביאו אותו לומר דברים, שתמכו בגירסת פקיד השומה. "בפנינו ראיה חותכת... כי האמור בהודעה... אינו משקף את מלוא דברי הנאשם בפני חוקריו", קבע מור והוסיף: "להתרשמותי, הנאשם קרוב יותר לסף התפרקות, הרבה יותר מהעד הממוצע העולה על דוכן העדים, גם כשמדובר בנאשמים... הודעת הנאשם... חסרת משקל רב לחובתו. ברור ונהיר כי לא כל דבריו נרשמו, ובית המשפט מניח לזכותו כי קל היה לחוקריו לשכנעו, כדבריו בעדותו, שהחברה אכן פורקה. אותם משפטים שנרשמו מפיו, נבעו משכנועו על-ידי חוקריו שכך הוא המצב החוקי".

לקראת זיכויו המוחלט של ספוז'ניקוב, סיכם מור: "ניסיונה של המאשימה ללכוד דווקא את רואי החשבון במסגרת סעיף 220 לפקודה אינו במקומו. הוא מרחיק לכת ופוגע, בעקיפין, במאשימה עצמה, ובמיוחד לאור הדיבור בלשון כפולה, כל פעם באופן שונה על-פי צרכי הגביה או צרכי ההליך הפלילי, לפי נוחיותם. הניסיון להטיל אחריות פלילית על רואי החשבון, תוך נכונות להכיר באחריות מופחתת כנגד הנישום, זה אשר נהנה מתכנון המס, בנסיבות פרשה זו, לא היה מבוסס דיו ולא היה ראוי". (ת"פ 2213/08).