הנקראות ביותר

ליאונרד כהן, דייר סטרייטס, בוב דילן, האפיפיור, ועכשיו - המכביה

גד אורון, מפיק-העל הראשון שהרים כאן מופעי ענק, חושף סודות מאחורי הקלעים (כולל טריק טבעת הזהב) וחוזר לשורשים ולמסורת היהודית ■ אז מה אם הספורט לא ברמה? זה מביא כסף לו ולמדינה

מתחת ליציעי אצטדיון רמת-גן, בחדר השופטים הבינלאומיים, נדמה שגד אורון מרגיש הכי בנוח. את משרדו הוא העביר לכאן בחודש האחרון, עמל על כל פרט לקראת הפרויקט הגדול בהפקתו: המכביה ה-18, שתצא לדרך בשבוע הבא. "זה כנס הספורט השלישי בגודלו בעולם", הוא מתגאה. "בין 7,500 לעשרת אלפים ספורטאים יגיעו לארץ. לשם השוואה, באולימפיאדת בייג'ין היו 10,700 ספורטאים, ובאוניברסיאדה אלף. נכון שחלק מהספורטאים באים בעיקר לעשות חיים, אבל זהו אירוע ספורטיבי".

החודש האחרון הוא רק הגראנד פינאלה. למעלה משנה שאורון - מפיק-על שברזומה שלו שלל הפקות ענק, כמו הופעותיהם של ליאונרד כהן, הדייר סטרייטס ובוב דילן בישראל בשנות ה-80, ביקורי האפיפיור כאן (השנה ובשנת המילניום), וסיבובי הופעות של שלמה ארצי, חוה אלברשטיין ושלום חנוך - עובד על המכביה השלישית שלו. "הפעם אני לא היזם, רק מבצע עבודה", הוא מחדד. "האמרגן מרסל אברהם שכר את שירותיי תמורת תשלום הוגן".

אחרי שלושה חודשי חזרות בכמה מוקדים ברחבי הארץ - ראשון לציון, מודיעין, מכבים, תל אביב - ריכז אורון מאות ילדים לחזרות אחרונות ולסיום הרכבת הפאזל באצטדיון, בתוספת התזמורות, הזמרים והמנחים, מופע מולטימדיה, ויצירה מוזיקלית שהוזמנה במיוחד לאירוע הפתיחה; אותו מפגן שלאחריו יחלו ימי התחרויות של "האולימפיאדה היהודית", שהכול מצניעים פיהוק קל באשר לערכה הספורטיבי, אך מתעקשים להמשיך. מסורת.

"יש הרבה קהל לנהל, שלושים אלף איש, חלקם מחו"ל, שיוסעו הנה בקבוצות מוסדיות, גמלאים, הסוכנות מביאה אלפיים בני נוער, קהל רחב, וצריך לייצר לכולם חניות", מסגיר אורון את המספרים שמאחורי הקלעים. "יהיו 2,400 אח"מים, וזה נהיה אישו, כי זה הזמנות ותווי חניה, איפה זה יושב ואיפה ההוא, מערכת שלמה של כיבודים, פלוס אבטחה. הספורטאים הם מטרה, וכמוהם גם קבוצת המאובטחים המוכרת - הנשיא, ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, יו"ר הכנסת. יש לנו ישיבה יומית עם השב"כ, ועבודה צפופה מול המשטרה".

מהו התקציב?

"6 מיליון שקלים עוברים דרכי, ועוד כמה מיליוני שקלים דרך גורמים נוספים, בסך-הכול 12-13 מיליון שקלים הוצאות ישירות לטקס הפתיחה, פלוס הוצאות עקיפות כמו תשתיות שמספקת העירייה כגורם מארח, אם זה האצטדיון שאנחנו לא משלמים עליו או תשומות כמו הלפיד. ידעת שהלפיד מושמש רק למכביה? פעם בארבע שנים, חודש קודם משמישים אותו".

מה זה אומר?

"צריך להפעיל את חוות הגז שתזרים גז ללפיד. הוא חלוד מבפנים, אז צריך צנרת חדשה, ומזבח שדרכו הוא יבער, ומעלית ספירלה שמעלה את הגז בלפיד, ומבנה מבטון. רק הלפיד עולה קרוב לחצי מיליון שקלים, תרומת עיריית רמת גן. טקס הפתיחה מצריך כל מיני פעולות ומתקנים שבשוטף האצטדיון הזה לא צריך".

ומה יהיה שונה כל-כך בטקס?

"לכולנו הייתה נטייה לשים את היהודים שבאים מחו"ל במרכז, ולקבל אותם עם 'הבה נגילה'. היסטורית, הנטייה שלנו במכביה הייתה לעבוד בצורת תמונות גדולות, פשיסטיות. אני אוהב את זה, אבל הקהל לא, וגם מי שצופה או שלא צופה בטלוויזיה. כעת נפתח חלון הזדמנויות, בא במאי חדש, ג'קי בכר, ואמרנו בואו נדבר אל ישראלים צעירים, בואו נמזער ריחוק של שנים, גם אם זה לא יקרה בפעם אחת. אחד הדברים שג'קי העז לשבור זה לא עוד 1,500 ילדים עם תמונות המוניות, רק 400 ילדים, ולא דשא ריק אלא במות, הרבה טכנולוגיית מסכים, 500 מטרים רבועים תאורת לד, לא הייתה כמות כזאת. 153 רוכבות אופניים, מחול, מוזיקה. אחר כך כניסת הנשיא עם האופנועים, ירידה לשטיח האדום, כמו שצריך".

הנשיא עם אופנועים זה לא פשיסטי?

"לא שאני אוהב את הכניסה הזאת, אבל עד היום לא ראו את הנשיא, הכניסו אותו מאחורה במסלול המטבחים. זה היה 'כולם לעמוד לכניסת הנשיא', ואף אחד לא ראה אותו. הפעם נכניס כמו שצריך".

תגיד, עם יד על הלב, מי צריך את האירוע הזה בכלל?

"זה מביא לארץ עשרים-שלושים אלף יהודים, קונים כרטיסי טיסה, מבזבזים פה כספים, התרומה לתיירות היא עצומה. זאת הגדולה ביותר מכל המכביות, ואם לא היה משבר מספר התיירים היה גדול יותר. תחנת הטלוויזיה JLTV מחזיקה קהל של שבעים מיליון צופים ומשדרת את הטקס ישירות לעולם. גם אני ציני בישיבות, יאללה כבר עברתי את זה לפני עשרים שנה, אבל כשמביטים בזה מהצד, זה אחרת. זה מפעל חינוכי ואי-אפשר להתעלם ממנו, יש לו אימפקט, ועובדה שמגיעים".

גשר צר מאוד

עוד קודם שיגיעו אלפי התיירים הספורטאים, קשה לנתק את המכביה מהאסוציאציה הראשונה שהיא מעוררת: אסון הגשר ב-1997, כאשר התמוטט גשר ארעי שנבנה מעל לירקון, בעת שצעדה עליו המשלחת האוסטרלית לטקס הפתיחה של המכביה ה-15. ארבעה ספורטאים מתו ועוד 69 נפצעו. אורון לא נמנה אז עם מפיקי האירוע - הוא נקרא לדגל רק אחריו - אבל מודע היטב לכתם שדבק בארגון המשחקים, ולנושא הבטיחות באירועים המוניים בכלל, שבאותן השנים גבה מחיר כבד גם באסון פסטיבל ערד ב-1995. במהלך מופע הפרידה של משינה שנערך שם, קרסו שערי הכניסה ושלושה צעירים נמחצו למוות.

ועדת חקירה ממשלתית קמה במטרה ללמוד מהאסונות הללו, ולהמליץ על תקנות שיהפכו לחוק מחייב. אורון הוזמן להעיד ולהשתתף בדיונים, ואף לסייע בגיבוש ההמלצות. "עד אז עשיתי מאתיים מופעים, ולא נכנס לי בן אדם אחד לבית חולים", הוא אומר. הכוונה הייתה לתת לדברים תוקף של תקנות ואף חוק, שלא נחקק עד היום".

מדברים על החוק הזה מאז 1999. מה קורה איתו?

"גם אני מחכה. נפגשנו ארבע שנים, כל יום ב', בהתנדבות, ומצאתי את עצמי רב עם כולם. ישבו שם גורמים שלא היו פעם אחת בחייהם באירוע שבו מדובר. הצעתי ליו"ר הוועדה, 'דיוויד בואי בא לארץ, שוקי וייס (מפיק-על נוסף, ד' ש') ישמח לארח אתכם, תראו מהבוקר את הבינוי, את ההקמה, עד האירוע'. עשיתי את זה כדי שיבינו במה מדובר. אתה אומר להם 'מחסום לחץ', והם לא יודעים במה מדובר".

מה זה מחסום לחץ?

"ישנה בעיה של לחץ הקהל בקדמת הבמה, ובדרך כלל אלה ילדים. עד 1986 השתמשנו במחסום משטרה, ששובר צלעות. באירופה המציאו מחסום שכולו פלטה מחוררת, אתה נלחץ אליו אבל לא שובר צלע וללא חתכים, וסדרן יכול למשוך אותך החוצה בקלות".

איך נראתה עבודת הוועדה?

"יושבת הראש הייתה אישה חרדית שלא הביטה בי כשדיברתי בוועדה, היה שם אחראי על ספורט במשרד החינוך, מישהו ממשרד הפנים. בא מהנדס חשמל והסביר טכנית איך פורשים כבלים, ואף אחד לא הבין אותו. שאלתי, באיזה אירוע טיפלת במתן אישורים. הוא ענה שהוא לא מתעסק באירועים. אמרתי להם, בואו לשטח, תראו איך עובדים גנרטור, מערכת גיבוי, קופות, צפיפות ליד הבמה. בא נציג משטרה ואומר, 'אני רוצה שטח של מטר רבוע לאדם'. ואני אומר לך, תקיף בן אדם בשמלת קרינולינה ועדיין לא תגיע למטר רבוע. הסכמנו על שטח שבין 0.6 מ"ר למטר רבוע אחד. הדבר הטוב הוא שיצרנו שפה משותפת. הממשלה, כהרגלה, לא עשתה כלום עם הדוח, אבל המשטרה לקחה ממנו דברים שנוחים לה, כנ"ל הרשויות, כל אחד בעצם אימץ משהו".

מה הייתה מסקנתך מאסון ערד?

"הוועדה שאלה אותי מי אשם, ואמרתי המפיק. זה היה לתקוע לעצמי כדור ברגל. אבל הסברתי, אירוע לא מנהלים שני ראשים, זו חיה שמתה מיד. אמרתי להם שמי שמנהל אירוע צריך להיות בשליטה מלאה. כשחברי הוועדה קראו את העדות שלי, הם שאלו מה זה מנהל אירוע. אמרתי, תנו לי שבוע. ישבתי עם שוקי וייס ועם עוד חברים, והצענו שמנהל אירוע יהיה המפיק או ממונה מטעמו, מי שיעשה אינטגרציה בין כל גורמי האכיפה למתקיים בשטח, כדי שכל הנדרש בטיחותית יתקיים באירוע. כך נוצרה אותה ישות של מנהל האירוע, והוא כיום, על-פי החוק, הגורם הבלעדי, עליו האחריות, לא משטרה, ולא אחר".

וזה עובד? המשטרה נשמעת לך?

"דוגמה מהיום: משטרת מחוז תל אביב שולחת אישור תוכניות למכביה. אמרתי תבטלו מיד, התוכניות לא הגיעו אליי. דוגמה נוספת: קיבלתי תוכניות מהשב"כ, הם בנו חניות כראות עיניהם. ביטלתי את התוכניות. רק מנהל אירוע מקבל החלטה. אחרי אסון הגשר במכביה לא חקרו את מפיק האירוע, כי לא היו אז נהלים, לא כללים ולא תקנות, אלא חוק מימי המנדט, רישוי עסקים, ושם לא היו הגדרות של אחריות ושל ניהול".

לא חוזר לכיכר

לא תמיד זה הולך. לקראת ביקור האפיפיור בישראל לפני כחודשיים החליטה הממשלה שמפכ"ל המשטרה ינהל את העניינים. "האיש אומר אני מנהל, אני קובע", מספר אורון, "והוא יורד לרזולוציות שלא קשורות בשיטור אלא בניהול אירוע. כשנדרשתי לחתום כמנהל אירוע, סירבתי. הדבר הגיע עד למעלה, והם לקחו כמה צעדים אחורה. ככה מתחילה תקלה, וכשיש תקלה, כידוע, כולם בורחים".

מה הייתה הבעיה?

"למיסה על ההר ניתן לעלות רק באוטובוסים, ולא היו חניות בפסגה. אני מומחה בהיסעים המוניים, בניתי חניון בתל עדשים וטרמינל לתושבים הנוצרים של נצרת, והאוטובוסים נסעו בשאטלים. אמרתי נעלה 38 אלף איש מחמש בבוקר ועד תשע, וכולם יהיו בפנים. מישהו במטה הארצי בדק את הלוח שלי מהמיסה בביקור האפיפיור בשנת 2000, ראה שהכנסנו אנשים בשלוש לפנות בוקר, ואמר לא. אבל אני קבעתי כך מפני שב-2000 היו 150 אלף איש, ופה 38, ואם תבדקו בספר ההפקה תגלו שהכנסנו בשלוש לפנות בוקר, כי הפעילות הייתה בשמונה.

'לא, המפכ"ל החליט', הם השיבו. אמרתי בסדר, רוצים אירוע לילי? זה גנרטורים, זה תאורה, זה תרגולת, ואבטחת תנועה, וכפול סדרנים ומשמרות לילה, וזה מיליון ו-300 אלף שקלים נוספים לתקציב. בפועל כולם עלו להר עד שבע וחצי וחיכו שעה ורבע לאפיפיור. אני הרווחתי את חלקי, אבל אין בזה טעם. מישהו קרא שעשו אירוע לילה בשנת 2000 אבל לא בדק למה. וככה זה עובד".

איך אנחנו נראים מול שאר העולם?

"בארצות הברית, בבריטניה ובגרמניה מדברים בשפה אחידה של גורם אוכף; יש מדינות עם יותר בלגן, וגם כאן מוצאים מפיקים לא אחראים. אתה רואה את זה בתכנון, בשילוט, בניהול קהל, בכבלים שפזורים בשטח. עובד שלי יכול להתפטר מחר, להדפיס כרטיס, לבוא לאצטדיון רמת גן, לשאול כמה עולה לשכור, ואין חוק שעוצר בעדו. מי שעוסק בזה לוקח אחריות על חיי אדם, ושילמנו כבר מחיר. מי שלוקח אחריות צריך לאכוף עליו למידה, ידע וגם רישיון, ולהטיל עליו סנקציות אם קורית תקלה".

אחד האירועים הטראומטיים בקריירה של אורון היה מעורבותו כמפיק עצרת "כן לשלום, לא לאלימות", שבסיומה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

זומנת להעיד בוועדת שמגר?

"לא. כשצ'יץ' (שלמה להט, ראש עיריית תל אביב דאז, ד' ש') קרא לי להפיק את הערב הוא אמר לי, כל מי שאספתי פה הוא לא איש מקצוע. אנשים מדוברות, מתחבורה, לא אנשי הפקה. היינו שלושה שבועות לפני האירוע, התחלה מאוחרת. עבדתי מול המשטרה, היחידה לאבטחת אישים ושאר הגורמים. כשקרה האסון, הייתי מהיחידים שלא זומן להעיד וגם לא נשאל. לא שהיה לי מה לבשר. אני יודע שהיום היחידה לאבטחת אישים עובדת הדוק מול המפיק, וזהו".

בכל זאת, איך זה נראה מהזווית שלך?

"היה לנו קושי בפרויקט. פעלו שם יותר מדי אינטרסנטים, ניסו להיכנס לארגון האירוע, וצ'יץ' לא נתן לאף פוליטיקאי להיכנס. התקלה הראשונה נעשתה כשצ'יץ' והמשטרה נשברו, והפוליטיקאים נכנסו למרפסת. אפשרו להם להיכנס על-פי מפתח. אני זוכר שישבתי במשרד ביום חמישי, והמזכירה שלי הכינה תגים".

מה פירוש לפי מפתח? מי החליט?

"ז'אן פרידמן, שמימן את העצרת, אמר, אני רוצה אקט מרגש. אמרתי, בוא נעשה את שיר השלום, מירי אלוני תשיר עם זמרים מיפו, ואז יבואו רבין ופרס, ועוד כ-שבעים-שמונים זמרים של מקהלת הקיבוץ הארצי שיעמדו על המדרגות, תמונת שיא של הערב. אמרתי לחמי סל (פעיל שמאל ומפיק אירועים, ד' ש'), תביא לי את המקהלה, כולם בלבן. הוא בא בסוף עם עשרה זמרים. הרגשתי שהולך להיות ביזיון, וצ'יץ' אמר לי בבוקר שיהיו לכולם טקסטים של שיר השלום. זה הסיפור על השיר המפורסם. האירוע עצמו היה מרגש".

מה הרגשת אחרי ההתנקשות?

"מאז אני לא בא לאירועים בכיכר. ולא אחת ביקשו ממני להפיק עצרות זיכרון לרבין. לא עושה לי טוב להיות שם. יש מפיקים שמתווכחים עם אנשי היחידה לאבטחת אישים, אני למדתי לעבוד מולם, וככל שאתה מבין אותם, קל לעבוד מולם. הרגשה אישית? אני מרגיש לא טוב. עשינו את שלנו, האירוע היה מוצלח, ועדיין לא זזתי משם עד ארבע בבוקר, עד שבני צלצל ושאל, 'אבא, אתה הולך לבית סוהר?' באותו רגע התעשתי, ונסעתי הביתה".

מי רוצה להיות VIP?

את דרכו בתעשייה החל אורון, 59, שמייחסים לו את תחילת העידן של הקונצרטים ההמוניים בפארקים, בכלל כאמן מבצע. הוא שירת בלהקת פיקוד דרום של סוף שנות ה-60, לצד מתי כספי ומי שלימים תהיה אשתו, יונית שוהם. יחד עם כספי ועם חבר נוסף בלהקה, יעקב נוי, יצרו את שלישיית "לא אכפת להם". הלהקה התפרקה במהרה, ובשנות ה-70 היה אורון שכיר ושותף של המפיק האגדי פשנל. הוא החל לארגן אירועים בתחילת שנות ה-80, ובמהלך נסיעה לאנגליה התאהב בהפקות הענק.

ב-1987 הביא אורון, יחד עם יהודה טלית, את בוב דילן להופעות בישראל, מה שהתברר כאחד הכישלונות הצורמים של המפיק. מה שהעיב עליו, בין היתר, היה שרשרת דרישות ותנאים שהציג דילן. הוא סירב בתחילה להתראיין, הציג חוזה של עשרות עמודים עם סעיפים מרובים; כפה על מארחיו עשרות אנשי צוות, דרש פסנתר כנף לטום פטי. מאוחר יותר, בהתייחסו לאותו ביקור בישראל, האשים דילן את אורון בניהול כושל של ההפקה.

אורון מגחך: "אמנים מסוגו של דילן מוקפים בקבוצת אנשים שעסוקים בלהוכיח לאמן שהשכר משולם להם בצדק. הסיפור עם דילן היה בעצם עם טום פטי. דילן שיגע אותנו לא בדרישות, אלא בדברים אחרים. ניתן לנו לוח זמנים לנחיתתו, וסוכם עם אנשיו שהוא נכנס לאח"מים ומתראיין רק עם שני עיתונאים, ולא להרבה זמן, כי הוא צריך לישון. ואתה מייצר את התנאים והמטוס נוחת, ולא דילן ולא יער. נסעתי עם אשת יחסי הציבור רונית ארבל למלון, ומי מופיע? דילן. הוא נסע עם בנו להראות לו את הפירמידות, הגיעו לתחנה המרכזית ומשם למלון. נגמר הקונצרט, הנהג איתי באוטו, והמנהלים. ודילן? ברח מהמלון. מרימים טלפון, דילן לא רוצה שיפגשו אותו. נסענו לבריכת הסולטן, אנחנו לפני ההופעה, ופתאום אני שומע פריטת גיטרה, דילן לימיני".

איפה טום פטי בסיפור?

"טלפון לפני ההופעה השלישית, פטי רוצה עכשיו אוכל סיני בחדר. אני אומר לו שיש בעיית זמן וכשרות, ואז אני מקבל טלפון מהמנהל של דילן - אם אין אוכל סיני, אין הופעה בפארק הירקון. אמרתי, אל תבואו. בסוף, טום פטי בא וקיבל גם סיני. לא אחרי רבע שעה, אחרי שעה. ועל זה הכעס. אבל המנהלים של דילן אוהבים אותי עד היום".

אולי הבעיה היא שאנחנו מקבלים את כל האמנים האלה מחוקים ושחוקים ועייפים - עשרים שנה אחרי תהילתם?

"מה, ליאונרד כהן? מדונה? זה עסק, תעשייה, ועובדה שמדונה נמכרת בשני הקונצרטים שלה. היא עושה כסף, וגם הספקים. זה אנחנו שמשתנים, התעשייה נשארת. אני רואה איך עכשיו גם אימא וגם בתה מתבאסות שלא נותר כרטיס VIP ב-1,500 שקלים, רק ב-490 עם כולם".

לפי מה נקבעים המחירים?

"בא מישהו וקונה את ה-VIP ב-1,500 שקלים לכרטיס ומוכר לקבוצה שלו ב-2,500. זו דרך אחת. באירופה אותו אמרגן קונה מהקופה ומוכר בפי שלושה. זה הגדלת הכנסה באופן מלאכותי, יוצרים פאניקה. בקונצרט של מדונה ככה זה עובד. בקונצרט הראשון גורם מסוים קנה כרטיסים, שילם לשוקי וייס סכום, והדפיס כרטיסים לאותם אח"מים. גם במקרתני האיש קנה 5,000 כרטיסי VIP ומכר אותם ב-5,000 שקלים כל אחד. הוא קנה את כל החניון ונתן להם שובר חניה חינם קרוב. בכל אירוע מבוקש יש גולדן רינג, במרחק מאה מטרים מהבמה. זה מקום מבוקש, לראות או להיראות בו. האח"מים יכלו לצאת באמצע לשתות, כולם ראו אותם, היה להם תג זוהר שיכלו להתהדר בו, ושילמו אלפי שקלים יותר".

ויש קהל לגינוני הכבוד האלה?

"זו תעשייה, בלי קשר אם אתה מעריך או אוהב, ואל תנסה להבין. אני הפסקתי לנסות להבין למה דברים נמכרים לקהל מסוים".

זה עדיין לא מסביר למה מחירי ההופעות בארץ צריכים להיות כל-כך גבוהים לעומת חו"ל.

"באירופה אמן מקיים שלושה קונצרטים בעיר, הם יהיו מלאים, והוא גם יגיע למקום ברכבת. בישראל, הפוטנציאל הוא בין עשרים לחמישים אלף איש, זה הכול, והאמנים חייבים להגיע הנה בטיסה. הכול חד-פעמי ולכן גם עולה יותר. חוץ מזה שאנחנו מפתים אותם עם הכסף, וזו הסיבה לכך שהרבה אמנים באים לכאן - רק בגלל הכסף".**

davishal@walla.com

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות