הכל נשבר במשפחה

הפעם הסטריאוטיפים הם אם המשפחה הסבתא "הפולנייה" (רבקה מיכאלי), בעלה הסמרטוט המת (יוסי גרבר), בנם "רופא התחת" הקמצן (אוהד שחר), אשתו הנוירוטית (לימור גולדשטיין), הבת המורה-הגרושה (שרית וינו-אלעד), הנכד עם הראסטות שהשתמט מהצבא ושחזר מהודו ושינה את שמו מרועי ל"חליק" (עידו רוזנברג), אשתו הבלגית האהבלית שלא מבינה עברית (מיכל בלנקשטיין) והנכדה הצעירה קצינת משמר הגבול מורעלת הצבא, שבאה לארוחת יום שישי על מדים ועם נשק (דינה סנדרסון).

ואכן, החלק הזה מביך בדיוק כמו שהוא נשמע.

למרבה המזל מגיע אז, על-פי הנוסחה, המאורע המחולל את הקונפליקט המרכזי של המחזה, ומוציא את ההצגה ואת הצופים מבוץ הבורגנות המתקתק הדביק והלא מצחיק של פרק האקספוזיציה.

הבת-המורה-הגרושה מכריזה לפתע ש"השנה אני לא באה לסדר (פסח)", ותחת זאת היא נוסעת לחזות ב"זוהר הצפוני" בפינלנד. בכך היא מעוררת לא רק משחקי מילים צפויים (אוי, אלוהים) על אירלנד ופינלנד, אלא גם מלחמת עולם, בעיקר בינה לבין אמה, מלחמה המפרקת, שלא לומר מרסקת, את המשפחה המלוכדת לכאורה לשברי פצעים בלתי ניתנים, כביכול, לאיחוי.

הלכאוריות, הכאילונס, היעניות, הכביכוליישן הם מילות המפתח להבנת המשפחה המזי"אגובית, ובעיקר להבנת הצלחותיה המסחררות אצל צופיה. שכן, איך שאתה, הצופה, מתיישב מול המשפחה הבימתית הזאת, אתה יודע שאין לך מה לדאוג, כי כל זה הוא הרי לא על באמת, אלא רק בכאילו. זו לא באמת משפחה, והיא לא באמת מלוכדת, ולכן שהיא מתפרקת זה גם לא מאיים וגם לא משנה ולא כלום, כי תכף ומיד היא תתאחה לכאורה, והכל יחזור ליעני בסדר הכביכולי, הכאילו כזה, הרגוע, הבסבבה, הבורגני, הדחקאי.

אלא שהפעם, ב"משפחה חמה" הצליחה, או שמא החליקה, גוב, בחלק הקונפליקטי של ההצגה, לחרוג מנוסחת הדאחקות בסבבה הרגילה, והקרב בין סבתא-אמא מיכאלי לבין בתה וינו-אלעד הופך לרגעים מספר למלחמה אמיתית לחיים ולמוות, מלחמה שלא רק נוגעת ללב, אלא גם חודרת ללב ואפילו קורעת את הלב.

וברגעים היפים והחזקים והמעטים מדי האלו של ההצגה, מצליחה "משפחה חמה" לצאת מגטו "המשפחה הבורגנית האשכנזית הסטריאוטיפית הדחקאית" אל מחוזות כואבים ועמוקים יותר, מחוזות היחסים הסבוכים והפתלתלים - שאינם ניתנים להתרה, אפילו לא בבדיחה טובה - שבין הורים לילדיהם, שבין ילדים להוריהם.

להצלחה זו שותפות שתי השחקניות - רבקה מיכאלי הנהדרת, שמוליכה ללא פחד את תפקידה כאמא-אלוהים עד הסוף, ושרית וינו-אלעד המצוינת, שכאילו סירבה לקחת חלק בחגיגת הדאחקות, לטובת רגשות של ממש.

אלא שלאחר הקונפליקט מגיע הפתרון, השב ומחזיר את ההצגה למחוזות דלותה הרגילים והצפויים, שהנה הכל נפתר באיזו פנטזיה עאלק, ושאיכשהו העוגה גם נאכלת וגם נשארת שלמה, וכולם יוצאים גם שבעים וגם איכשהו לא שוברים את הדיאטה. כי ככה זה במשפחת הסבבה הגובית.

הפעם נושאת איתה ההצגה המשפחתית הגובית גם חידוש מרענן - יש לה מסר פוליטי. אמנם לעוס, אמנם ארכאי, אמנם מוגש לצופים לא בקלשון, ולא בטרקטור, אלא בשיירה של קומביינים, אבל בכל זאת, מתברר, או לפחות ייתכן, אומרות גוב ומזי"א האמיצות, שהקונפליקט החיצוני שלנו עם הערבים, אינו אלא תירוץ או מכשיר לשמירת אחדותנו כעם וכמשפחה.

ונשאלת השאלה - וואלה? e