הנקראות ביותר

רווי שומן

"סיפור גדול", במאים: ארז תדמור ושרון מימון ■ טיפול מצוין בנושא הגבריות החדשה

מה מבדיל בין "ללכת עד הסוף" ל"סיפור גדול"? על פניו, "סיפור גדול" הוא גרסה ישראלית עם טוויסט לקומדיה הבריטית המצליחה. שם אלה היו חבורת מובטלים משפילד, המורדים בערכי החברה שלא מקבלת אותם ומגלים תחושת ערך עצמי במקום הכי לא צפוי: מופע חשפנות. ואצלנו מדובר בחבורת שמנים מרמלה, המורדים בערכי החברה שלא מקבלת אותם ומגלים תחושת ערך עצמי במקום הכי לא צפוי: ספורט הסומו.

גם הדמויות של "ללכת עד הסוף" מהדהדות קצת בגיבורי "סיפור גדול": ההומו שמשלים עם מי שהוא, השמן שמשלים עם מי שהוא, וההוא שמשקם את היחסים עם אשתו (אוקיי, אז ב"ללכת עד הסוף" השניים האחרונים הם אותו אדם). שני הסרטים מטפלים בחיוך בנושאים כאובים, ושניהם עוסקים בגבריות חדשה.

אז איפה ההבדל? קצת בעימות שבין מזרח למערב - ב"סיפור גדול" המערב (עם קבוצת שומרי משקל והפוסטר ענקי של דוגמנית בבגד זעיר) אחראי על הבושה, והמזרח (עם תרבות הסומו) על הגאווה. אבל בעיקר, ההבדל הוא במה שרואים על המסך. "סיפור גדול" מעמת אותנו כל הזמן עם המראה של גברים שמנים כמעט עירומים.

אם גבריות מסורתית מתקשרת בדרך-כלל לכוח ולשליטה, הרי ששומן מסמל את ההפך מזה - חוסר שליטה, חולשה. ואם אצל נשים אפשר לקשור אותו לפריון ולשפע, אצל גברים אין לשומן תירוץ. לכן המראות של הגברים הלבנים, החלקים והרוטטים של "סיפור גדול" טעונים הרבה יותר מאסופת הגופות הגבריים הממוצעים של "ללכת עד הסוף".

את רוב המשקל של הדימוי הזה סוחב על עצמו איציק כהן בתפקיד הראשי כהרצל, מנהיג חבורת הסומו. הוא הראשון שמורד, הראשון שלומד והראשון שמתפשט, ומבטי הקהל באולם לעברו משתנים במהלך הסרט כמו המבט של הרצל על עצמו.

בהתחלה הסרט זורם עם אסוציאציית חוסר השליטה, בסצנות סלפסטיק שבהן שמן שובר כיסא תחת משקלו, שמן לא מצליח לרכוס את מכנסיו, חבורת שמנים לא מצליחה להידחס למכונית אחת. אבל במהלך הסרט, כשהגיבורים מתאמנים ומתמקצעים בסומו, אנחנו לומדים לקשר בהדרגה את השומן עם שליטה ועם עוצמה, ולהחליף את חוסר הגבולות שנקשר בשומן במשמעת שמחייב הסומו.

כשהם משתתפים בתחרות סומו מקצועית, אפשר כבר להתבונן בגופם החשוף של קבוצת המתאבקים מרמלה מפרספקטיבה שונה לחלוטין. הגוף השמן נטען במשמעות אחרת ומקבל נוכחות חדשה.

אמרנו גבריות חדשה, וגבריות היא מה שעומד במרכז הסרט הזה, אך יש בו גם שתי דמויות נשיות מעניינות מאוד: לבנה פינקלשטיין בהופעה אדירה כאמו של הרצל, ועירית קפלן כזהבה, בת-זוגו. לנשים יש יחסים הרבה יותר מסובכים עם אוכל, ואת זה אפשר לראות בחטף דרך הדמות של זהבה, בעיקר בסצנה שבה היא מנסה, כעובדת סוציאלית בכלא, לכפות על האסירות מעבר לתפריט בריא.

האסירות מתמרדות בטענה שאוכל הוא ההנאה היחידה שלהן בין הסורגים, וכאן יכולתי להמשיך על הרעבה ככליאת האישה פלוס הפניות וציטוטים, אבל הסרט בקושי נוגע בנושא של השמנה נשית. חבל שקפלן רזה משמעותית מהגברים בסרט, ובעוד שהם נחשפים עד הסוף בחיתולי סומו היא מבליחה לרגע בכותונת מחמיאה.

בזכות צמד היוצרים ארז תדמור ושרון מימון, הצלם דוד גורפינקל וצוות מאוד מוכשר של שחקנים, "סיפור גדול" מטפל יפה בנושא שבחר להתמקד בו, ומצליח להוציא צחוקים בדרך.

"סיפור גדול", במאים: ארז תדמור ושרון מימון. שחקנים: איציק כהן, דביר בנדק, אלון דהן, טוגו איגוואה, שמוליק כהן, לבנה פינקלשטיין, עירית קפלן, הילה סורג'ון, אוולין הגואל, ישראל 2009, 90 דקות

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתמה בנים רוצים