לא מנפצים את המיתוס עד הסוף

על המרד הזה נוצר נרטיב מאוד מסוים, והכותבים מבקשים לנער ממנו את אי-הדיוקים. הם מתארים יפה את חלקם של שלושה כותבים שהיו שותפים למרד - יצחק צוקרמן, מרק אדלמן וצביה לובטקין, ביצירת המיתוס בתבניתו המוכרת. נכון, הם אומרים, את ההיסטוריה כותבים לא בהכרח המנצחים אלא השורדים. כך צוקרמן "הפך" לסגנו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, אף שלא היה כזה ובכלל העביר את תקופת המרד בניסיונות לא מוצלחים להשיג נשק בצד הארי הבטוח.

כך, מנגד, נפקד מקומם של ראשי העולם התחתון היהודי, שאירחו את הנהגת המרד בבונקר במילא 18. כך גם הפכו ל"סטטיסטים" יושבי הבונקרים, שסייעו ללוחמים, והיו הראשונים להישרף בלהבות שהצית המרד, וכך גם נפקד מקומם של אנשי ארגון אצ"י הרוויזיוניסטי, שבשונה מאנשי אי"ל של אנילביץ', כמעט אף אחד מהם לא שרד כדי לספר את שאירע.

מהבחינה הזו, הספר מתקן יותר מעוול אחד. הוא שם את בכירי הכותבים על המרד במקומם האמיתי - היותר מינורי (לובטקין ואנילביץ') והפחות מוצלח (צוקרמן), ומדגיש את מי שחלקם נשכח.

אבל הכותבים, שמבקשים להביא את "הסיפור האמיתי" של המרד, עושים הנחות למורדים. הם לא מסירים את המעטה מעל הבועה הזו שנקראת "מרד גטו ורשה", מרד שהביא למותם של 17 חיילים גרמנים בלבד, אבל זירז את מותם של 50 אלף היהודים הנותרים בגטו.

נכון, מספר הגופות שהצד השני סופר אינו הכל. לפעמים עושים משהו בשביל כמה שורות בהיסטוריה, שיאמרו שהייתה התנגדות יהודית. אבל, אם המחברים מתיימרים להביא את הסיפור באופן המדויק ביותר, והם אכן מתיימרים לעשות כן, הרי שיש חוסר אמינות בשלל העדויות שמובאות.

גם הם מסכימים שהערכות הלוחמים היהודים על מאות הרוגים בצד השני הן מופרזות מאוד ומדויקות הרבה פחות מאלו של הגרמנים, לא בהכרח מכוונת זדון (אבל גם מתוך רצון להאדרת מעשיהם), אלא כי הייתה להם פחות יכולת לבחון את היקף הנפגעים אצל הגרמנים.

מצד שני, מה "הסיפור האמיתי" שעולה משלל העדויות? שוב מתאר לוחם איך פגע במספר גרמנים, ושוב מתרחש קרב קשה ועוד קרב ועוד לוחמים. המספרים היבשים מספרים סיפור אחד, והעדויות של הלוחמים היהודים מביאות סיפור אחר לגמרי.

עדויות אלו נותנות תחושה של מלחמה עיקשת, דו-צדדית, שבה נפגעים רבים לשני הצדדים. כך הקורא נשאר עם אחת ההטיות המרכזיות על מרד גטו ורשה: ההגזמה של הישגיו ברמת הסבת נפגעים לצד השני.

ייתכן שמרד גטו ורשה קיבל חלק ממקומו הנכבד בהיסטוריה לא רק בגלל אי"ל והישגיו בינוניים, אלא גם בגלל הפתרונות הבומבסטיים של הגרמנים, ובראשם השריפה השיטתית של הגטו. באותם רגעים שבהם הם המיתו את המרד, על לוחמיו ותומכיו בבונקרים, הם למעשה נצרו את זכרם וזכר מעשיהם.

כתיבת ספר כזה היא משימתם הקשה של ההיסטוריונים - לא להיכנע לרוח התקופה שעליה הם כותבים (במקרה המדובר: גלוריפיקציה למרד) ולא להיכנע לרוח התקופה שבה הם חיים (הדחף לנתץ מיתוסים). במקרה של ספר זה, לוין ולן קילפו את הפוליטיקה הכיתתית שיצרו כותבי המרד המרכזיים עד כה, אבל נזהרו מלגעת בהירואיקה המוגזמת שלו. היכן האמת מהבחינה הזו, בתווך שבין עדויות הלוחמים והתוצאות היבשות? אולי הספר הבא בנושא יפתור גם תעלומה זו. *

"הקרב האחרון", איתמר לוין ושלומית לן, ידיעות ספרים, 416 עמ'