לצחוק כל הדרך לאבדון

בעת מתקפת יחסי הציבור של הסדרה הזאת, ערב עלייתה לשידור, חשבתי שיוצרה, שמואל הספרי, חוטא בחטא היוהרה. סדרה שגם תצחיק וגם תגרום לחיוך להיעלם מפנינו בו-זמנית? זה נשמע לי יומרני. ואכן, בפרקים הראשונים הסתפקתי בעיקר בחיוך. כמה סיטקומים ישראליים מוצלחים כבר יש לנו? אבל אז גיליתי שמה שהיה מובן לי כבר מזמן, שהמערכת הפוליטית, בהכללה, היא צינית, מטופשת ומרושעת, הולך ונחשף - בזכות "פולישוק" - גם לעיניים ביקורתיות פחות.

בשיאה של הסדרה, פגשתי במישהו שהיה פעם מועמד למשרה בכירה, שסיפר לי כי אחד השרים הממונים החזיק בשתי חוות דעת לגביו. אחת שאומרת שהוא כשיר לתפקיד, והשנייה אומרת שלא. "אם אחליט להמליץ עליך, אשתמש בזאת שמכשירה את המינוי, אם לא - יש לי את השנייה", נהג הפוליטיקאי לומר בגלוי לאיש, וזה אולי ההבדל הגדול בין הפוליטיקה של "פעם" לבין מה שהוצג ב"פולישוק". היום כבר אין מקום אפילו על המקפצה.

תשובת ה"כן" הרבתי של מרכז הליכוד לשאלה ההיא של לימור לבנת, "האם נבחרנו רק כדי לחלק ג'ובים?", סימנה את המפנה שמאפשר היום אפילו למי שנחשב במשך שנים לסרגל של המערכת, בני בגין, הגיאולוג הצנוע שנוסע באוטובוסים, לנסוע מדי בוקר, כשר בלי תיק, למשרד מתוקצב שלא קורה בו כלום. ואם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו פולישוקי הקיר?

אבל סיאובה של המערכת הפוליטית בישראל, סכנה קיומית לעתידה יותר משחיתות של פרטים בתוכה, לא היה מקבל ייצוג נאמן כל-כך אלמלא היו לו מוציאים כה טובים לפועל. היכולת של הספרי לכתוב ולביים, ויכולות המשחק של חנה אזולאי-הספרי וששון גבאי, היו מוכרות לכל שוחר תרבות כבר מזמן, אבל מי שעשה בסדרה הזאת פריצה גדולה, הוא גיא לואל, שבעיני רבים היה מזוהה עד כה עם טלנובלות ופרסומות. תפקיד היועץ חסר המעצורים, עשוי להיות המקפצה שלו לליגה של הגדולים.

היו ב"פולישוק" רגעים פחות מוצלחים, אבל היא היתה כל-כך אפקטיבית, עד שמגיע לה שבערב הסיום שלה נשכח לרגע אחד את פגמיה, ונעניק לה את הציון המושלם.