רגולציה עצמית של ערוצים

הרשות השנייה היא צנזור תרבותי שמכתיב מהן תוכניות איכותיות ומהן תוכניות ירודות

תארו לעצמכם, שהסמכויות של הרשות השנייה היו מתרחבות גם לכלי מדיה אחרים, כך שעובדיה היו בודקים אם המאמרים המתפרסמים בעיתונים ובמגזינים תואמים תמהיל מוכתב של רמה איכותית. ובעצם למה לא להחיל רגולציה כזו גם על מחזות בתיאטראות ועל סרטים המוצגים בבתי קולנוע?

ההכרזה הדרמטית של יוסי מימן על הפסקת התמיכה הכספית בערוץ 10, במושב הפתיחה של כנס התקשורת ונתח שוק של "גלובס", חשפה פעם נוספת את העיוות הבלתי סביר של הרגולציה בישראל על-פי התבנית שנוצרה ברשות השנייה.

שיטת הרגולציה הקיימת בישראל היא ייחודית ולמעשה אין לה אך ורע בעולם המערבי, שם תפקידו של הרגולטור בתחום התכנים המשודרים הוא לוודא שאלה האסורים בשידור, כמו פורנוגרפיה ואלימות קשה, אכן אינם נכללים בלוח השידורים של ערוצי הטלוויזיה. אך כאן, בישראל, כאשר הוכנו המכרזים לחידוש הזיכיון של זכייני ערוץ 2, וכאשר הוכן המכרז לערוץ 10, החליטו אנשי הרשות השנייה כי עליהם לחנך את הציבור על-ידי הגדרות מורכבות של סוגות (ז'אנרים) עליונות ותחתונות.

ובלשון יותר פשוטה, כל ערוץ מחויב לשדר תוכניות שיתאימו להגדרות אלה, כאשר עובדי הרשות השנייה מאשרים את לוח השידורים, ומוודאים באמצעות מערכת מעקב כי השידורים לסוגותיהם אכן מתבצעים על-פי הכללים.

תארו לעצמכם, שהסמכויות של הרשות השנייה היו מתרחבות גם לכלי מדיה אחרים, כך שעובדיה היו בודקים אם המאמרים המתפרסמים בעיתונים ובמגזינים תואמים תמהיל מוכתב של רמות איכות גבוהות ונמוכות. ובעצם למה לא להחיל רגולציה כזאת גם על מחזות בתיאטראות ועל סרטים המוצגים בבתי קולנוע?

הרשות השנייה יצרה סולם סובייקטיבי לדירוג הרמה הערכית של התוכניות על-פי אמות מידה של קבוצה שאינה מונה יותר מעשרים איש, המתיימרת לחנך את הצרכן הישראלי ולקבוע את איכות התכנים שאליהם ייחשף הציבור בישראל בעת שהוא צופה בטלוויזיה.

הפתרון הנכון לסוגיית התכנים הוא רגולציה עצמית שהערוצים המסחריים יטילו על עצמם, כפי שמתבצע במקומות שונים בעולם בהצלחה מרובה. הראשונים שנקטו צעדים של רגולציה עצמית הם אולפני הוליווד. בשנות החמישים לא ניתן היה לצפות בסרט שבו ישן זוג נשוי במיטה זוגית, אלא במיטות נפרדות. כך גם לא ניתן היה, במשך עשרות שנים, להשתמש ב"מילים בנות ארבע אותיות" בסרטים ובתוכניות טלוויזיה של רשתות השידור של הערוצים המסחריים.

גם בישראל, בשנות ה-50 וה-60 היתה מתכנסת אחת לשבוע ועדת העורכים של העיתונים, כדי להחליט בגישה של רגולציה עצמית אילו נושאים לא יפורסמו, כאשר בדרך כלל היו אלה נושאים בעלי אופי מדיני או ביטחוני רגיש.

כיום עולה כוחה של הרגולציה העצמית, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמעורבות והאחריות החברתית של המפרסמים, כמו 11 חברות המזון והמשקאות הקלים המובילות באירופה שפרסמו הצהרה שדמתה לשבועה, לפיה הן מתחייבות להפסיק פרסום של מזון לילדים בתוכניות המיועדות לילדים עד גיל 12, וזאת ב-29 המדינות המשתייכות לאיחוד האירופי.

גם איגוד הפרסום הבריטי באינטרנט מבקש להוביל מהלך של רגולציה עצמית ולגבש כללי התנהלות נאותים לפרסום לילדים, הן באינטרנט והן בטלפון הסלולר. מהלך זה נועד גם למנוע העברת תכנים לא רצויים מהאינטרנט למסך הטלוויזיה, עם החדירה המשמעותית של ה- IPTV.

אך כאן בישראל הפכה הרשות השנייה לצנזורה תרבותית על תכנים, המגדירה באופן סובייקטיבי מהן תוכניות איכותיות (סוגה עליונה) ומהן תוכניות ירודות (סוגה תחתית), תוך התעלמות מוחלטת מכוח השיפוט של הציבור הבוגר.

הצהרתו הדרמטית של יוסי מימן מכשירה עתה את הקרקע לשינוי החוק, שיטול מהרשות השניה את המנדט לקבוע את איכות התכנים המשודרים בערוצים המסחריים, וזאת כדי שתתפתח כאן רגולציה עצמית של הערוצים על-פי קריטריונים עסקיים המקובלים בעולם. אשר לעידוד היצירה הישראלית, אין ספק שהציבור מצביע בעדה, כפי שבא לידי ביטוי בסדרות מקור המשודרות הן בערוצים המסחריים והן בכבלים ובלוויין (שאינם כפופים לרשות השנייה).

זאת ועוד, מאחר שרשות שנייה ללא סמכות בתחום איכות התכנים תהיה קטנה יותר ותזדקק גם לתקציבים קטנים יותר, ניתן יהיה לעודד את היצירה המקומית על-ידי העברת התמלוגים מהערוצים המסחריים אל היוצרים המקומיים - במקום לתקציב הרשות השנייה כפי שנהוג עד עכשיו.

• הכותב הוא יועץ לשיווק.