מקיצות אל חלום

תמר בורר שוכבת מצונפת תחת מעטה לבן, על הקירות סביב מוקרן סרט ובו עולה ירח ונוף הזוי נגלה לאורו. קבוצת רקדנים מגיחה מקרן זווית ומתקרבת אל האישה השוכבת, שרויה בחלומה. הם נעים בתזזיתיות, הולכים ומועדים, מתגלגלים ושוב קמים, מתנודדים, כאילו רגליהם בוגדות בהם. יש משהו בדמויותיהם שמעלה בי מחשבה על הביטוי "מחול שדים". גם בסרט המוקרן על שלושה קירות ומקיף את הבמה כיער, האדמה רועדת ומערערת את תחושת הביטחון.

תמונת העוועים הזו פותחת את המופע החדש "איזאורה הון", שמעלה הרקדנית-כוריאוגרפית תמר בורר בשיתוף עם הקולנוענית תמרה ארדה. מופע הבכורה יתקיים במרכז סוזן דלל בתל-אביב ביום ה' הקרוב (23.7).

"איזאורה היא עיר אלף הבארות מספרו של איטלו קלווינו 'הערים הסמויות מן העין'", מבארת בורר, לשאלתי על מקור השם המוזר. לדבריה, "איזאורה הון" (בשורוק) נשמע כמו משהו משולב ומשובש משלוש שפות לפחות. בתרגום חופשי "זו השעה כאן". אולם כפי שאין לשם פירוש חד-משמעי, גם היצירה מבקשת לשמור על עמימות. העבודה כולה עוסקת בחלומות ובממד המרפרף של חוויית החלימה, הנחווית כפעולה מציאותית אך מותירה תחושות חמקניות, בלתי נתפסות, לעולם ללא עדויות קונקרטיות.

"היצירה עוסקת בשבעה מצבי חלימה, אשר כל אחד מהם מתאר מצב פסיכו-פיזי אחר. בכל אחד מן החלומות מקבלים ביטוי הן האספקטים הפיזיים של כל מצב והן תחושות מופשטות יותר שנלוות אליו", כותבות בורר וארדה בטקסט הסבר לעבודה. את הפרשנות והעיסוק בפשר החלומות הן מותירות לפרויד. אצלן מדובר יותר בחיפוש אחר החומרים המשותפים והכלל-אנושיים שמרכיבים את החוויה הזו. "התחלנו מכמה הגדרות של חלומות, תחושות וחוויות משותפות לשתינו ולמיטב הבנתנו לעוד הרבה אנשים. משם הלכנו לדימויים אסוציאטיביים שחלקם התפתחו לסיפור", אומרת ארדה.

להימלט למחוזות החלום

גם קלווינו עסק בחלום כמעין מציאות אלטרנטיבית, שבה ניתן לעבד את העולם הממשי. "כל דבר שאני רואה לובש את מובנו בחלל חלומי. בכל פעם שאנו עוצמים למחצה את עינינו בתוך השאון והמהומה, מוענקת לנו היכולת להימלט לכאן כדי להרהר במה שאנו רואים וחיים, להרהר ממרחק", הן מצטטות מ"הערים הסמויות מהעין".

*התוצאה היא חוויה שקשה לתאר בהגדרות פשוטות. משהו אבסטרקטי.

"העבודה נותרת בלתי נתפסת. היא כמו דג במים או פרפר בשמיים", אומרת בורר. "זה היופי שלה וגם הקושי שלנו בהתמודדות עם ההגדרות". וארדה מוסיפה: "רצינו להותיר את זה ככה, שכל הזמן שואלים שאלות".

*איך התחלתן לעבוד יחד?

"תמרה יצרה איתי קשר כשרצתה לעשות סרט תיעודי על עבודתי הקודמת, 'ברדו'", מספרת בורר. "החיבור שנוצר בינינו היה כל-כך טוב, שממנו נולד הרעיון לעבודה משותפת. הצילומים ארכו יותר משנה ואת המחול בניתי במקביל".

הכימיה בין השתיים ניכרת לעין. היום, בישורת האחרונה אחרי יותר משנה של עבודה מאומצת, לא נראה שחסר להן אוויר. את העבודה על קטעי הווידיאו, שבהם מופיעה בורר בתפקידים שונים, ומדי פעם מבליחות בהם דמויות נוספות, הן מלטשות ומשנות במקביל להעמדה על הבמה. נכנסות ויוצאות מחדר העריכה ופותרות בדרך בעיות טכניות לא פשוטות בחלל.

החלל עצמו מפתיע. המופע יעלה באולם "סוזי", שמשמש כסטודיו ללהקת בת-שבע ואינו נחשף לקהל בדרך-כלל. זהו חדר רחב ידיים, בקומה השלישית של המבנה הצדדי של מרכז סוזן דלל. עצם הכניסה ל"קודש הקודשים" של הרקדנים יוצרת תחושה של חדירה למקום "אחר". מכאן המעבר לזמן החלום שמציעה היצירה או לנבכי הנפש של "החולמת", כפי שמתארות השתיים את דמותה של בורר על הבמה, פשוט יותר.

לצד הדמות החולמת נמצאים על הבמה ארבעה רקדנים, שמייצגים חלקים שונים באישיותה. שתי דמויות גברים, יוסף סוויד ורועי סנדרוביץ, ושתי נשים, מיכל גיל והרקדנית הוותיקה ורה גולדמן. גלריית הטיפוסים שקיבצה בורר אינה שגרתית, והיא בעצמה יוצרת סיטואציה תיאטרלית מסקרנת על הבמה. כמו דמויות בסרטי פליני נפגשים כאן גיל הזערורית, רקדנית תיאטרון קליפה ששערה האדמוני מקפץ סביב ראשה, עם סנדרוביץ השרירי וגדול-המידות, הנראה יותר כספורטאי מאשר רקדן; סווייד האתלטי והגמיש שהוא רקדן-שחקן גמיש ורב הבעה, וגולדמן המבוגרת, הנמצאת בשנות ה-80 לחייה, ומפליאה בחיוניותה וביכולתה הפיזית.

בורר ב"איזאורה הון"

עולם שבו הכל אפשרי

בורר עצמה, כפי שכבר סופר בעבר, הייתה רקדנית משחר ילדותה ורקדה בארץ בלהקתה של רנה שיינפלד ובארה"ב. היא נפגעה בתאונה לפני כ-20 שנה, ונותרה משותקת בפלג גופה התחתון, אך מעולם לא הניחה למצב טכני זה להפריע לה לרקוד וליצור. בקצב מדהים היא מצליחה להעלות יותר מעבודה אחת בכל שנה, ותמיד מדובר במופעים בעלי ייחוד ועומק, הן מבחינה תנועתית והן מהיבטים אמנותיים משמעותיים.

בורר היא אמנית טוטאלית, הנותנת את דעתה לפרטים גדולים כקטנים ורואה את עצמה, בצדק, במרכז הבמה - כדמות המוליכה את העלילה. ביצירה החדשה דמותה, דמות החולמת, מופיעה בשני ממדים: בווידיאו ועל הבמה. בקטעי החלום שבסרטים היא מפתיעה ביכולת המשחק והחשיפה הרגשית שהיא מביעה אל מול המצלמה. היא מגלמת דמויות חמורות סבר או מוטרפות או פגיעות או מרחפות - כולן במרומז ובנוכחות נעלמת.

הרקדנים שלצדה מבטאים את התחושה הפיזית של החלום, מגיבים אליו או פורצים מתוכו, בעוד שהסרט, במקביל, מספק לסיטואציה מעין סיפור מסגרת. באחת הסצנות החזקות ביצירה מופיעה בורר כדמות ג'וקר הצוחקת בפראות, בעוד על הבמה מנהלים שני הרקדנים הגברים דואט שנע בין מחול להיאבקות, כשהם מורחים זה את זה בשוקולד. ריח השוקולד העולה מה"זירה" אופף את האולם ומדגיש עוד יותר את החוויה הרב-חושית שמעניק המופע.

אולם אל תצפו לחוויה מתוקה. דואט נוסף, של גיל וסוויד, מפתיע בעדינותו וברצון לגונן על הדמויות הפגיעות, אשר מטיילות יד ביד כילדים אבודים במרחב הבמה. הפסקול של העבודה מורכב מקטעים המלווים את המתח הפנימי שטווי לאורכה. הצפייה בעבודה מאוד מעורבת. הקהל יושב במפלס אחד עם הרקדנים, קרוב מאוד להתרחשות, כשהוא מוקף בתמונת העולם שיצרו עבורו סרטיה של ארדה. "זו לא עבודה סטנדרטית של וידיאו דאנס. יש פה בדיקה של היחסים בין המדיומים", היא אומרת.

*אתן יוצרות אווירה מערערת, לא נותנות הרבה נקודות אחיזה.

"בחלום אנחנו נמצאים בעולם שבו הכל אפשרי, עולם חופשי מהיגיון היומיום, חסר גבולות ונטול זמן כרונולוגי", מנסות היוצרות להסביר. "'איזאורה הון' היא מרחב אחר, חדש, מקום לא נודע, ויחד עם זאת מורכב מרגעים מוכרים, מזיכרונות ומחוויות שעברנו. יצרנו תמונות פנטסטיות בשפה ייחודית, הפורטות על המיתרים המשותפים לכולנו". *