פשוט מאכזבת

לפני חצי שנה, כשיצא להיטה הראשון, "Crying blood", ויוי בראון סחררה את אוזניי במה שנשמע כטוב מכדי להיות אמיתי. הנה אנגלייה נאווה בת 25, בתם השישית של הורים מהגרים מפוארטו-ריקו ומג'מייקה, שמחליטה להחיות את הרוקנ'רול הגברי הלבן של אמצע שנות ה-50 נוסח אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וג'ין וינסנט.

אלו היו שתי דקות הפופ הכי סוחפות בשנה הזאת, ושיר היכרות קטלני במיוחד עבור תעשיית הפופ העולמית שתרה נואשות אחר הכוכבת הבאה בשרשרת של איימי וויינהאוס, דאפי ואדל.

בראון, ו"Crying blood" זעק את זה, היא התגשמות חלומות אוהדי וסוחרי הפופ. היא כותבת ומנגנת בעצמה, ובעברה הייתה שותפה לכתיבת להיטים ללהקות בנות כמו הפוסיקט דולז והשוגאבייבז, תחת שמות בדויים ותחת שמה מלידה, ונסה בראון.

היא חתומה בסוכנות דוגמנות וכבר הצטלמה ל"ווג", וכשבנתה את דמותה כאמנית-מבצעת החליטה משהו בנוסח הבא: אם וויינהאוס היהודייה יכולה לעשות סול מופלא ברוח שנות ה-60, למה שהיא, בראון, צבעונית בכל כדוריות דמה ובכל רמ"ח כישוריה האמנותיים, לא תחגוג רטרו משלה לרוקרים הלבנים של שנות ה-50?

אבל אז, אחרי שסיימה לבכות על הדם של אהבה ששתתה עד כלות, התחילו קצת תקלות. אלבום הבכורה שלה התעכב חודשים, והסינגלים הבאים שיצאו מתוכו לא שחזרו את הפלא הראשוני ההוא. חלק מהמבקרים בחו"ל טוענים שסינגל הבכורה של בראון עמד בעוכריה כשהציב רף ציפיות בלתי אפשרי. החדשות הלא טובות הן שהציפיות הללו אכן לא מתממשות.

למרות שאלבומה שופע מכתיבה מיומנת בשלל נוסחאות פופ, דומה שהחיוניות, החושניות ותחושת הראשוניות נשמרות כאן לשיר האחד בלבד. רוב השירים שכיחים, זניחים וסובלים מנחיתות מרכזית אחת לעומת השיר המושלם שלה. בעוד שאי אפשר לדמיין שום זמרת אחרת שתכתוב ותבצע ככה את "Crying blood", כל האחרים היו יכולים להימכר ללהקות בנות או לכוכבניות סולניות, וחסרים את טביעת הזהות שבראון חתמה בכזו עוצמה בשירה הראשון.

החדשות הכן טובות הן שזו רק יריית פתיחה של אישה מוכשרת מגדר הרגיל, המצוידת כמעט בכל הדרישות מכוכבת אמיתית. צריך לקוות שבראון לא תיזכר כזמרת של להיט אחד, וייתכן שמי שהצליחה קודם ככותבת מוזמנת לאחרים עוד משתהה ברצון לתפוס את הכל אצל כל סוגי הקהל, במקום להתמקד ולחדד את מה שייחודי ומקורי רק לה.

לצערי, איני בטוח שהאלבום השלם שווה רכישה, אבל אני משוכנע ש"Crying blood" יכול להיות השיר של הקיץ לבעלי אוזניים בגילאי 16 עד 166. *

אלי מקביל

פופ בידורי. קמפבל

אלי קמפבל מציג את שני הצדדים שלו: אחד של רצינות ושני של קלילות מסחרית. חבל שהם לא באמת נפגשים ומאחדים כוחות

מבחינות רבות, אלי קמפבל הוא תשליל של ויוי בראון. היא בת 25, הוא בן 50. היא שחורה צאצאית לבני הקריביים שחוזרת לרוק הלבן, והוא לבן אנגלי שעשה קריירה משגשגת ממוזיקה קריבית. היא מוציאה אלבום בכורה, והוא מוציא אלבום ראשון מאז פרש מלהקת האם שלו בשנה שעברה, למרות שכבר הוציא שני אלבומי סולו קודמים. כן, קמפבל הוא הקול השני הכי מזוהה בעולם עם מוזיקת רגאיי, כמובן אחרי הזצ"ל הגאון בוב מארלי.

בגיל 50, קמפבל יצר אלבום שלטוב ולרע מאוד מזכיר את אלו של יו בי 40. אם לויוי בראון יש שיר אחד אדיר שמתנשא מעל לשאר שלה, גם אצל קמפבל יש ענק אחד, ואחריו העניינים הולכים ומחווירים.

"דבר לעולם אינו משתנה" הפותח מזכיר את הרגאיי הנוקב, הפוליטי, מלא הכאב והתשוקה של יו בי 40 באלבום הבכורה שלה. קמפבל נשמע שוב כזמר עתיר נשמה ומחויב פוליטית. השיר המצוין וההפקה המדויקת הם לטעמי עבודתו הכי טובה בכמעט 30 שנה. אלא שלאחריו המחויבות מפנה מקומה כמעט תמיד לאותו פופ בידורי שאפיין את להקת האם שלו בעשוריה האחרונים.

קמפבל מארח את שאגי וקרייג דיוויד, בין השאר, ומבליט שליטה טבעית בשלל סגנונות קריביים. אבל מי שעשה את עיקר הון נכדיו וניניו מחידושים לקלאסיקות פופ כ"Red Red Wine", מחדש עכשיו, אוף, את "She's a lady" שכתב פול אנקה והלהיט טום ג'ונס.

קמפבל לוקח את הקצב המקורי הסוער אחורה, לנענוע אגן עצל. וזו שוב הנוסחה המרדדת שבה קמפבל ולהקתו רקחו בעבר עיבודי רגאיי נימוחים, שעדכנו להיטים ישנים למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר.

קצת מבאס שהוא מחדש באותו אלבום דווקא שיר שכזה וברוח כה שטחית. אלו כנראה שני צדיו של הקמפבל - אחד של הרצינות ואחד של הקלילות המסחרית. חבל שהם לא באמת נפגשים ומאחדים כוחות, ושקמפבל נמצא מרבית חייו רק בקוטב הפחות יצירתי ומאתגר והיותר מתגמל כלכלית של עבודתו.

ובכל זאת, למי שאוהבים את חוף הים והקוקטיילים שלהם עם פסקול של יו בי 40, החדש של קמפבל בהחלט יעשה את העבודה, כלומר את הבטלה. *