אחת לכמה חודשים זה קורה לנו: נעה גולדרינג האומללה כבשה לרגע אחד את כל הכותרות הראשיות במשדרי החדשות, בעיתונים ובאינטרנט. לפניה היו שם רוז פיזם, משפחת פישר, או אם נרצה להרחיק למחוזות רחוקים יותר - מדלן מקאן, אולי האייקון הבינלאומי המפורסם ביותר בתחום.
סולם תשומת הלב התקשורתית
הניתוח התקשורתי שלאחר המוות, מתחיל מהמובן מאליו: גודל הפשע קשור קשר ישיר לזהות הקורבן. כשהקורבן הוא ילד, או במקרה דנן, פעוטה בלונדינית ויפה (מיד נידרש לצמד המילים האחרון), הלב נקרע. הפרמטר השני שמעצים את הפרשה נמדד בקרבתם של הקורבן והרוצח למודל הנורמטיבי.
בואו נהיה ציניים לרגע: פעוט שטבע בתוך בור מים בכפר ערבי, או נדרס על-ידי טרקטור, מחזיק בקושי שני מבזקים בגל"צ, אישה אתיופית שנרצחה על-ידי בעלה במרכז קליטה, "תשרוד" כאייטם תקשורתי במשך חצי יום (אם הרצח התבצע לעיני ילדיה, או אם יש חשש לרשלנות משטרתית בגין תלונות קודמות מצד הנרצחת, יזכה האייטם לחיים נוספים של עד 24 שעות).
אני כבר לא מדבר על מוות בנסיבות ביטחוניות של ערבים, האחרונים בשרשרת המזון התקשורתית שלנו (כאן צריך זעקות של אב, שמאבד שלוש בנות בשידור חי בערוץ 10 כדי לגרום לנו להחסיר פעימה, וגם כאן - חלק מעוצמת האייטם הוא בעובדה שהאב הוא רופא שהעברית שגורה בפיו, ולא איזה פלאח).
קוקיות בלונדיניות ונדל"ן מפרי האקזיט
גולדרינג, בת שלוש במותה, היתה רחוקה מכל אלה מרחק מזרח ממערב. "בצרה?" תהו הטוקבקיסטים "זה לא המושב הזה שכל מי שהביא אותה באקזיט קטן קנה שם מגרש במיליון דולר?" ללמדנו שלמוות אין רק שם ופנים, אלא גם חשבון בנק.
ככל שמתרחק המקרה מהאזורים "המקובלים" שבהם הוא "אמור" להתרחש, כך גוברת עוצמת האייטם. לא צריך להרחיק עד פעוטות שמתים מאיידס ורעב באפריקה, דבר שנראה לרובנו טבעי כמו גל חום בסוף יולי. נניח שהיה מדובר בבתם הפעוטה של נרקומנים מעיירת פיתוח, האם לא היינו מקבלים את הרצח ביתר "טבעיות"?
נעה גולדרינג היכתה בנו במקום הכואב, לא רק מפני שהיא קורבן תמים לפשע נורא, אלא משום קרבתה לאידיאל התקשורתי. עם קוקיות בלונדיניות, סוכריה על מקל בפה ומבט מלא פליאה, כמו שיכול להיות רק בעיניה של בת שלוש.
צריך לב של אבן כדי לא לדמוע, אבל צריך גם מידה לא מבוטלת של צביעות כדי לומר שהיינו מתרגשים באותה המידה, לו היה מדובר בילדה כהת עור ושיער שמגיעה מאזור הדמדומים של החברה הישראלית.
היפיפיה מפרשת הביציות ברומניה
הבעייתיות הזאת, אגב, אינה נחלתה של "פרשת גולדרינג" בלבד. ב"אולפן שישי" הופיעה תמר זיסקינד, מלכת היופי לשעבר, כדי לספר על אמה הרופאה, אחת המעוכבות לחקירה בפרשת המרפאה בבוקרשט. כמה דקות מאוחר יותר, שודר "סיפורה של היפיפייה הישראלית שעצורה בארצות-הברית" (הסופרלטיב במקור).
האם התקשורת מעצבת את אמות-המידה שלנו, או רק מבטאת אותן? האם מישהו מאיתנו יכול עוד להבדיל?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
