מעגל הקסמים בעיתונות הישראלית

לא יודעת אם ראיתם שאתמול (ד') התפרסם סקר, שהראה שכרגע הירידה בקריאת עיתונים מודפסים נבלמה. חלקם, כמו "מעריב", אפילו הראו עלייה מקומית קטנה, וחלק אחר, כמו "ידיעות אחרונות", ירדו.

כל זה נחמד ואולי גם טוב עבור קמפיין פרסום קטן שחלק מהעיתונים יכולים עכשיו לעשות לעצמם, אבל בואו נודה בעובדות - זה 8 שנים שהמגמה ברורה: אנשים קוראים פחות עיתונים. והדבר הזה גורם לתחרות הולכת וגוברת בין העיתונים הקיימים, במיוחד לאור העובדה שגם החינמונים מאוד התחזקו פה בשנים האחרונות.

תחרות אמורה להיות דבר טוב - זה מה שמלמדים אותנו תמיד. אבל מה היא עשתה לתחום העיתונות? הכניסה אותה לסחרור מטורף - "וישס סירקל" שבו כולם נמצאים כל-כך עמוק בתוך המירוץ, שהם פשוט לא שמים לב יותר לאן רצים, ובוודאי שלא שואלים את עצמם למה זה בכלל נחוץ. ההתעסקות במלחמה הנוכחית של היום היא כל מה שמעניין. היא כל מה שרואים.

סיבה לחגיגה

השבוע, למשל, בבורסה שלנו היו עליות. והעיתונות, שבשנה האחרונה הואשמה בכך שלא היתה סקפטית מספיק, שלא חזתה את תחילתו של המשבר הכלכלי ואף תרמה להתנפחות הבועה בסיקור הנלהב שלה ובהאדרת הכסף - כאילו לא למדה דבר. במשך חודשים הכותרות השליליות שלה גרמו להחרפת המשבר, ההפחדות שלה הכניסו את המשק לחרדות שעודדו גל פיטורים גדול, שגרר את הקטנת הצריכה, ועכשיו היא שוב בשלה. רק שהפעם, בכיוון ההפוך.

נכון, היו עליות בבורסה השבוע. האם זה אומר שהמשבר מאחורינו? שזהו זה? שהכול נגמר? אולי, ואולי לא. אבל העיתונות לא ממש בעניין של לקיחת אחריות, אלא בעניין של דרמטיזציה וסנסציה. מבחינתה, זו סיבה לחגיגה. האמת? העתיד? אלה פחות משנים לה. הפעם אפשר לפחות להתנחם בכך שהיא לא תגרום להלך רוח שלילי אלא לחיובי - אבל מי אמר שזה יותר אחראי?

הבעיה היא שאחריות היא לא ממש מילת מפתח בעיתונות החדשה, המתחרה כל יום על חייה. השבוע, למשל, מלחמת החורמה הנוכחית בין "ידיעות" ל"מעריב" היתה על מי יצליח לראיין את ה"אמא המרעיבה", שלא ברור עוד מה בדיוק עשתה למי מילדיה, ובינתיים שוחררה לביתה. לפני שבועיים האישה הזאת הורשעה על-ידי העיתונות בתמונות זוועה ובכותרות ענק, אבל השבוע הגיעה העת להפוך אותה לסלב.

את הניצחון המתוק רשם לעצמו "מעריב" - הוא הצליח להשחיל איתה ראיון בלעדי במוסף סוף השבוע שלו. מחר, כל עם ישראל יוכל לקרוא את מילות החוכמה, להתרשם, להיות מושפע, ואולי אפילו לחקות - מי יודע.

ב"ידיעות" לא רצו להשאיר את הזירה למתחרים, אז ניסו להוציא מהאם המחוזרת כמה משפטים ולפרסם אותם כמעין ראיון ניצחון, עם כותרת גדולה בעמוד הראשון.

אפשר להבין את התסכול ב"ידיעות" - הוא ניסה להראות שגם הוא הצליח במשימה העיתונאית הקדושה הזאת. בתגובה, "מעריב" המשיך לקדם ביתר שאת את הראיון הבלעדי שלו בעוד ועוד טיזרים ענקיים והפניות, כדי להעצים את ההישג הבלתי ניתן לשחזור. אכן, עיתונות אמיצה שנלחמת על שמירת הדמוקרטיה בישראל.

בשבוע שעבר, אגב, זה היה בדיוק הפוך. אותו סיפור, רק שהפעם היה מדובר בראיון בלעדי עם עצור אחר - דודו טופז - הישג עיתונאי בלתי נשכח של "ידיעות". אף אחד לא שאל אם זה ראוי, אלא רק איך אפשר להיות ראשון ולהקדים את השאר. האיכות? אין לה שום חשיבות במשחק הזה.

אז עכשיו הם "פיטים", שני העיתונים המובילים. ניצחון גורף אחד ל"ידיעות", ואחד גם ל"מעריב".

רק שבקרב הזה, אף אחד אף פעם לא מנצח. בגדול - שניהם יורדים לאורך זמן בחשיפה, אבל ממשיכים להילחם על הצהוב, הגבולי, הלא ראוי, ואפשר אפילו להקצין ולומר - על הזבל. כך זה גם יימשך, ה"וישס סירקל" הזה, כשבכל פעם אחד אחר מנצח, בזכות עוד ירידה בסטנדרטים ובערכים, בלי לזכור למה הוא בכלל שם מלכתחילה.

המלחמה על הצהוב היומי

אבל זה לא רק שאף אחד לא ינצח, אלא שכולם יפסידו. העיתונים רק ממשיכים לאבד קוראים, כי אם כבר זבל - אז למה לא לקרוא אותו בחינם, באינטרנט או בחינמון חסר השפעה שמחלקים ברכבת?

וגם הציבור מפסיד. כי איפה המוצר העיתונאי האחד שיהיה איכותי, ואמין, ושווה את הכסף והמאמץ? הוא כנראה עסוק כרגע. עסוק במלחמה היומיומית שלו על הסיפור הצהוב הנוכחי.

אז מה צריך, בעצם, כדי להפסיק כדור שלג או מעגל אכזר כזה, בלתי נגמר? המממ. אולי צריך מישהו אמיץ אחד, ורצוי כמובן שיהיה גדול ומוביל ומשפיע, שפשוט יעצור ויעשה אחרת.

זה הכול.