התורה דווקא אישרה קניין בסקטור העירוני

שר השיכון, אריאל אטיאס, שהוא גם יו"ר מינהל מקרקעי ישראל, מגיע ממפלגת ש"ס וכבר זכה לתמיכת הרב עובדיה בהעברת הרפורמה, חרף הצו המקראי.

גם זאב אלקין, יו"ר ועדת הכנסת מטעם הליכוד, חובש כיפה שכיהן בשנת 1990 כמזכ"ל תנועת בני עקיבא ברוסיה, לא מתרגש מנערי בני עקיבא המפגינים נגד הרפורמה, ומקדם במרץ את הצלחת ההצבעה על אישורה.

יו"ר ועדת הכספים, הרב משה גפני מתנועת דגל התורה, פנה למי שנחשב "גדול הדור" האשכנזי, הרב יוסף שלום אלישיב, שגם הוא התיר את הרפורמה המתוכננת.

אפילו זבולון אורלב, חבר הכנסת מטעם מפלגת הבית היהודי (לשעבר המפד"ל), שמתנגד לפי שעה לרפורמה, מדבר על "רוח התורה" ולא על פסק הלכה מפורש.

היחיד שאכן פירסם פסק הלכה מסודר נגד הרפורמה, על פני עשרות עמודים המצטטים את אותו פסוק, היה הרב הראשי (האשכנזי) יונה מצגר, אולם פסקי ההלכה שלו ממילא לא מחייבים ציבור גדול במיוחד.

השתלטות השבטים

למה זה קורה? כי לאמיתו של דבר, הציטוט שהושמע כל כך הרבה על ידי המתנגדים לקנין מלא בקרקע העירונית במסגרת הצעת הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, הוא רק המבוא להוראות מדויקות של התורה לאופן ניהול הקרקעות לפי שימושן.

בספר ויקרא קיבל עם ישראל הוראות מדויקות לגבי אופן ניהול הקרקעות שלו. כאשר הארץ חולקה לנחלות השבטים, לפני כ-3,000 שנה, התעורר חשש מפני השתלטות של שבט אחד על קרקעות שבט אחר. הפתרון לכך היה מנגנון שנת היובל, 49 שנים, שלאחריה הקרקע חוזרת שוב לידי הבעלים הציבורי - השבט.

במסגרת ההוראות מצוי מנגנון גאולת הקרקע מפני רוכש לא רצוי. לשבט יש אופציה של שנה לרכוש בעצמו כל קרקע שנמכרה בנחלתו. אם האופציה לגאול את הקרקע לא הופעלה במשך שנה - הקרקע תחזור לשבט רק בשנת היובל (לעניין היובל, יש גם שאלה גדולה ביחס לקיומו של בית המקדש: תקפותם של כללי היובל לאחר חורבן הבית).

התורה מתחילה את ההוראות בהצהרה כללית, בספר ויקרא, פרק כ"ה, מפסוק כ"ג: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

את המשפט הזה מרבים חוגים דתיים ואחרים לצטט, כאילו האיסור על רכישת קרקע לקניין מלא הוא איסור מוחלט. אבל צריך להמשיך ולקרוא, ואז מסתברת עובדה מעניינת: התורה עושה אבחנה מפורטת בין סוגי קרקע שונים. באבחנה, הנראית תקפה עד היום, יש הוראות מדויקות לגבי קרקע עירונית, קרקע חקלאית וקרקע לצרכי ציבור.

לגבי הקרקע העירונית נאמר בפסוק כ"ט כך: ""ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו; ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אתו לדורותיו לא יצא ביובל".

שטחי ציבור בידי הציבור

בקרקע העירונית, אם כך, התורה מתירה קניה "לצמיתות". הקונה לא יצא ממנה ביובל.

לגבי קרקע חקלאית נאמר בפסוק ל"א כך: "ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב על שדה הארץ ייחשב גאלה תהיה לו וביובל יצא".

בקרקע חקלאית זה ברור: היא חוזרת בכל מקרה לציבור בתום היובל.

לגבי שטחי ציבור, שהופקדו בידי הלוויים (שליחי הציבור בתקופה התנ"כית), נאמר בפסוק ל"ב כך: "וערי הלוים בתי עיר אחוזתם גאולת עולם תהיה ללוים; ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם בתוך בני ישראל; ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם הוא להם".

שטחי ציבור, אם כך, נשארים לנצח בידי הציבור.