דז'ה-וו במשרד התקשורת

זה קורה לכל שר תקשורת ולכל הנהלת משרד חדשה - מגיע הרגע שמישהו ממליץ להם להקים ועדה חדשה לבחינת נושאי רגולציה ולגיבוש המלצות. זה קרה בעבר, כאשר בשנות ה-90 הקימה השרה לימור ליבנת את ועדת פלד, כאשר ראובן ריבלין הקים את ועדת קרול, וגם עם השר הקודם, אריאל אטיאס, שהקים שתי ועדות - את ועדת גרונאו וועדת מרדכי.

שרינו מתלהבים מהקמת ועדות, כי זו דרך מצוינת בין היתר להגיד שכל מה שהיה לפניהם דרוש תיקון, ורק הם יודעים להתוות את הדרך החדשה לעולם תקשורת טוב ומתקדם יותר. על הדרך, אפשר למנות גם מקורבים ולחלק תופינים למקורבים לצלחת.

משה כחלון, שר התקשורת הנוכחי, עשוי גם הוא ליפול בפח הזה. קל ומפתה ללכת למודל של מינוי ועדה שמפרסמת דו"חות עבי כרס ולא משנה במאום. הרי זה מה שקרה עם ועדת גרונאו, שאפילו השר אטיאס נאלץ להודות כי המלצותיה אינן רלבנטיות ואינן ניתנות ליישום.

מומחים בתחומם

אטיאס לא ידע כנראה לאן הוא נכנס והתפתה לפופוליזם של מינוי הוועדה. אלא שמי שספג את כל האש היה פרופ' ראובן גרונאו, ראש הוועדה, שמאז שפרסם את מסקנותיה לא מפסיק לשמוע תזכורות על כישלונה.

אבל גרונאו לא אשם. מי שבאמת צריך להפנות אליו את הביקורת הוא אטיאס. בלי להיכנס להמלצות עצמן, הייתה בוועדה בעיה מובנית. כדאי לכחלון להפנים שאם הוא ימנה ועדה שתורכב מנציגי משרדי הממשלה, הסיכוי שייצא ממנה משהו אמיתי הוא אפסי. אסור למנות ועדה בנושאי תקשורת שמורכבת מאנשי השלטון, וחייבים לוודא שאם כבר מקימים ועדה שכזו, היא חייבת להיות מורכבת ממומחים חיצוניים.

כעת, עומדות בפני כחלון שתי אופציות, שאותן בוחן עבורו המנכ"ל החדש, עדן בר טל: מינוי ועדה או בחירת חברת ייעוץ שמתמחה ברגולציה, כדי שתסייע למשרד בגיבוש מדיניות חדשה לענף. בר טל כבר מבין היום, שלמשרד התקשורת אין אסטרטגיה. שלהנהלת המשרד אין כיוון, והיא פועלת בשיטה של כיבוי שריפות.

הנטייה בתוך המשרד היא להתנגד לוועדה נוספת, בגלל ההיסטוריה הבעייתית של הוועדות. הסמנכ"לים סבלו מספיק מכך שההמלצות של ועדת גרונאו לא יושמו וההמלצה העיקרית של הוועדה - פירוק רשת בזק למקטעים - הפכה לאות מתה.

הם לא רוצים לחזור על החוויה הזו, ובצדק. גם מבחינה ציבורית זה ייראה מגוחך. זו הסיבה שבעטיה נשקלת ברצינות האופציה של מינוי חברה חיצונית, שתעשה השוואה בינלאומית בנושאי רגולציה, שתנתח לעומק את המצב בישראל, ותוכל להמליץ המלצות מנותקות מדרך החשיבה הקונבנציונלית של המשרד.

בכלים הנוכחיים ועם הצוות המצומצם של משרד התקשורת, קשה יהיה לבצע מהפכה חשיבתית שכה חשובה לשוק. כדאי להגדיר מראש גם מה רוצים להשיג ומה המטרה הסופית, והיא צריכה להיות: כיצד מביאים סיבים אופטיים לבתים במדינת ישראל. היתר חשוב, אבל פחות.

ועוד עניין, לגבי לוחות הזמנים - ועדת גרונאו הייתה אמורה להעביר את המלצותיה בתוך חצי שנה. בפועל, זה לקח יותר משנה והיא גם לא הצליחה לבצע טיפול עמוק ושורשי בחלק מהנושאים, מכיוון שנכנסה לסחרחורת ולא העריכה נכון את הצורך שלה להתמקד במספר נושאים ספציפיים.

לכן, בשוק הסלולר למשל, לא נעשתה עבודה מעמיקה והמשאבים הופנו לטיפול בנושא שוק התקשורת הנייח והישן, וכך אומץ מודל שהיה רלבנטי לשוק תקשורת לפני שנים רבות.

שליטה בלוחות הזמנים

המשרד עומד היום בפני שוקת שבורה. סמנכ"ל כלכלה במשרד התקשורת, אסף כהן, הרוח החיה מאחורי המלצות ועדת גרונאו, אמר כי בעקבות המעבר של בזק לרשת חדשה, קיים הכרח לבחון מחדש את הרעיונות שהתקבלו בוועדת גרונאו בנושא פירוק רשת בזק - אמירה משמעותית, משום שכהן לא התנער מאחריות ולא ניסה להתחבא מאחורי גבו של גרונאו, אלא תיאר את שינוי המציאות בעולם התקשורת ואת העובדה שצריכים לפעול לנוכח הפרדיגמה החדשה שנוצרה בשוק בעקבות הפרויקט של בזק.

זהו הרי הפרויקט שמייתר את הרשת הישנה והופך את השימוש בה לכמעט לא רלבנטי, בעקבות ביטול המרכזיות וביטול קווי נחושת רבים שאותם המפעילים החדשים היו אמורים לנצל.

בשורה התחתונה, היכולת לשלוט בלוחות הזמנים של חברת ייעוץ חיצונית נוחה יותר ורלבנטית. ניתן יהיה לסחוט ממנה כמה שיותר מידע והיא תשמש ככלי עזר מצוין למקבלי ההחלטות. הם לא יהיו חייבים בתהליך הארוך והמייגע של שמיעת כל המפעילים וקריאת הררי הדפים שנשלחים אליהם לפני כל ועדה, ושיטה זו תהיה הרבה יותר אפקטיבית מאשר הדרך של ועדות.

צריך לזכור גם שבסוף, צריך ליישם את ההמלצות. שר התקשורת הקודם, בנימין בן-אליעזר, היה נוהג להשתמש בדו"חות שהיו מביאים לו כמחזיקי ניירות. כחלון יכול להימנע מכך.