ילדי הארון

אני חושב על ההורים האלה שהילדים שלהם פחדו לספר להם מה עובר עליהם, וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו - מעבר לאימה הברורה והמיידית של כל הורה למחשבה שלילד שלו יכול לקרות משהו כזה, או משהו בכלל - זה: הלוואי שאהיה אבא טוב מספיק לילדים שלי כדי שהם יוכלו לבוא ולומר לי, אבא, אני לסבית; אבא, אני הומו. הלוואי שאהיה אבא טוב מספיק בשביל שהילדים שלי לא יפחדו ממני, זה הכול.

אני לא אומר שהם הורים רעים, ההורים האלה, חלילה. אני בטוח שהם אוהבים את הילדים שלהם יותר מכל דבר בעולם ורוצים רק את הטוב ביותר עבורם. בתור מי שהיה פעם ילד אני גם יודע שאתה לא רץ לספר להורים על ההתלבטויות הקיומיות שיש לך גם אם אתה לא פוחד מהם. גם אני לא מיהרתי לבוא להורים שלי ולבשר להם שאני לא דתי ושאני לא מאמין באלוהים. לא שיש מה להשוות, אולי קצת, אבל אני לא בא להשוות, אני רק בא לומר שאסור שפחד יהיה חלק ממערכת היחסים בין הורה לילד.

אז ילדים שלי, אם תקראו את זה מתישהו, דעו לכם: אתם יכולים לבוא ולספר לי הכול. גם אם אני לא אמות על זה - נגיד, אם תרצו לחזור בתשובה או לגור בחברון או משהו בסגנון. אני אעדיף בהרבה הומו/לסבית על נער/ת גבעות, אבל זה רק הטעם שלי. דעו לכם שכל מה שיבוא יתקבל.

וחוץ מזה, צריך לחפש את הצד החיובי בכל דבר. יכול להיות גם יתרון אם יחליט אחד מכם לחזור בתשובה: זה יגדיל את הסיכויים שלי להפוך לסבא מתישהו בגלגול הזה. לעזאזל, כשאני מתחיל לחשוב על האופציות, אני אומר: אם תחזרו בתשובה מספיק מהר יש מצב גם לנינים. בואו נעשה את החשבון: היום הם בני שנתיים כמעט. חוזרים בתשובה, או לפחות אחד מהם, בעוד 15 שנה ככה, ומולידים מלא ילדים, ש-18 שנה פלוס מינוס אחר כך יולידו ילדים משלהם. זה לגמרי מסתדר! אם הכול יתקתק לפי התוכנית, ואם הרפואה תמשיך להתקדם בקצב משביע רצון, עוד יהיה לי כוח להרים את הנינים החרדים שלי על הידיים, לאהוב אותם כמו שהסבא-רבא שלי אהב אותי, ואז לצאת לעשות איתם סיבוב על הקלנועית וללכת לבקר את הדוד/ה ההומו/לסבית.

סבא-רבא - יושב עליי סבבה.

ב. היו גם הורים, קראתי בכמה מהפורומים, שלא הסכימו לבוא לבית החולים אחרי ששמעו מה קרה ואיפה קרה, שנידו את הילד שלהם. על אנשים כאלה אני לא מדבר: אלה הורים רעים. הורה שלא מוכן לקבל את הילד החד-מיני שלו הוא לא רק הורה גרוע, הוא בן אדם גרוע.

אז אני חושב על ההורים האלה שגילו שהילדים שלהם חד-מיניים כשאלה שכבו ירויים בבית החולים אחרי מה שקרה, ונראה לי שרובם המכריע מרגיש את הדבר היחיד שאפשר להרגיש: שמחה שהילד בחיים, שמחה שמגמדת כל דבר אחר. גם אם ילדה לסבית או ילד הומו לא היה במקום הראשון ברשימת החלומות שלכם, אלוהים יודע למה, אני בטוח שילד מת נמצא עוד יותר למטה ברשימה הזו.

אז חבקו את הילדים שלכם, הם בטח נורא פוחדים. כי העולם מלא באנשים זבל שרק רוצים לפגוע בהם בגלל מה שהם, ואתם ההורים שלהם ולא משנה מה - אתם חייבים להמשיך ולאהוב אותם.

כן, אני יודע שזה קצת מוזר לומר את זה בזמן האחרון: השבוע פורסם מחקר שנערך על-ידי המועצה לשלום הילד: 32 ילדים נרצחו על-ידי קרובי משפחתם בשש השנים האחרונות. כולם, למעט שישה, היו מתחת לגיל 4. רובם נרצחו בחודשים יולי-אוגוסט, בדרך כלל בימי שבת וראשון. שעת הרצח המועדפת: אחת עשרה בבוקר.

ואוגוסט רק התחיל.

ג. ובכלל, זה לא היה שבוע מי יודע מה, השבוע שעבר. מלבד השנאה והאלימות, שזה כבר עניין די רגיל פה, חטפתי גם אני את שפעת החזירים ושכבתי בבית איזה שבוע כמו כלב. למזלי קיבלתי את זה קל יחסית. עובדה, אני עדיין בחיים, אבל תנו לי לומר לכם, זה תענוג קטן מאוד. כל השרירים בגוף נתפסו לי כאילו רכבתי בטור דה פראנס, רק בלי הסמים, השתעלתי כמו משורר, התעטשתי כמו חלפן כספים, עברו בי גלי חום וקור כאילו הייתי פילה בהיריון, והייתי חלש כמו פוליטיקאי. חוש הטעם אבד לי, כמו גם חלקים נרחבים מחוש השמיעה, שלא לדבר על חדוות החיים. זה היה כמו לחיות שבוע שלם עם שקית ניילון על הראש. הו, כמה נורא להיות חולה!

למרות שהתקשיתי, גם במצבי הצלחתי למצוא נחמה בעובדה שהנה, גם אני חלק ממה שקורה. אני לא חי בבועה, כמו שאוהבים לומר לי לפעמים, ומה הוכחה טובה יותר מכמה ימים של שפעת חזירים? אם הייתי חי בבועה לא הייתי צריך לעבור את מה שעברתי.

אבל עם כל הכבוד להשתתפותי הפסיבית במגמות הגדולות בעולמנו, נזכרתי במילותיו האלמותיות של המשורר הפורטוגזי הגדול אלו*רו* דה קמפ*ו*ש, שאמר: "אני חולה / כואבים לי הראש והיקום".

כן, גם אני, כמו המשורר הנערץ עליי, לא מצליח להבדיל בימים של חולי ביני ובין העולם, כי מהו העולם אם לא העולם שלי, ואיפה אפשר למתוח את הקו בינינו? אצטט, ברשותכם, עוד כמה משפטים מאת האיש הגדול הזה (מתוך "מה עשיתי מן החיים?" שיצא בהוצאת כרמל בתרגומם של רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש): "הכול יודעים שההצטננויות הקשות / משנות כליל את מערכת היקום, / ממלאות אותנו רוגז כנגד החיים / וגורמות התעטשות עד כדי מטפיזיקה / ... איזו הצטננות קשה / נחוצים לי אמת ואספירין".

אז כן, נתמלאתי רוגז גדול כלפי החיים, החיים בכלל והחיים שלי. היה זה שבוע של נרגנות ושל קטנות-רוח. זה לא היה תענוג גדול להיות בקרבתי השבוע, אתם יכולים להיות בטוחים. שנאתי את כולם, והכי שנאתי את עצמי. כשלא שנאתי את עצמי ריחמתי על עצמי, מה שגרם לי רק לשנוא את עצמי יותר, להאשים את עצמי במצבי כאילו אני הדבקתי את עצמי. קצת הזכרתי לעצמי את נתניהו שמאשים את העניים בעוניים. אני קורא לזה: הקפיטליזם החזירי של הנפש.

אני חושב שיש בנו, או לפחות ברובנו, איזה מין יצר קמאי בלתי נשלט: לכעוס על החלש. גם כשהוא אנחנו. אולי זה משהו אבולוציוני, אנא עארף, משהו שיעביר את נקיפות המצפון ושיקל עלינו להשאיר את החלש מאחור כשטורפים רעבים דולקים אחרינו. או כמו שאומר הפתגם האפריקאי: אם את איילה ורודף אחרייך אריה, את לא צריכה לרוץ הכי מהר, מספיק שתרוצי רק קצת יותר מהר מהאיילה הכי איטית בעדר.

באפריקאית זה נשמע יותר טוב, ולבטח יותר קצר, אבל אתם מבינים למה הכוונה.

ד. 700 איש, אני קורא בעיתונים, צפויים למות השנה משפעת החזירים, רובם צעירים. כרבע מאוכלוסיית המדינה תידבק, ככל הנראה, ובמשק כבר נערכים למצב שבו השפעת תשבית מסה קריטית של עובדים.

אני לא דואג למשק, המשק יסתדר. אבל אני בהחלט דואג לכל האנשים האלה, העובדים והלא עובדים, שטרם נדבקו במחלה וטרם יצאו ממנה בשלום. מאחר שאני מאמין שאני כמו כולם, וש"אנחנו כמו כל אחד, הו!" כמו שאמר שלמה ארצי, הרי שמה שצפוי לנו בחודשים הקרובים זה גלים עצומים של שנאה עצמית מהולה במנה גדושה של רחמים עצמיים. צונאמי של גועל. רבע מתושבי המדינה הולכים להרגיש חרא ולפזר באוויר חרא של אנרגיות.

הרהור

צריך לחפש את החיובי בכל דבר. אם אחד מהילדים שלי יחזור בתשובה למשל, זה יגדיל את הסיכויים שלי להפוך לסבא

http://dror.notes.co.il