הנקראות ביותר

איפה יש עוד כותבים כמו עמוס קינן

פעם היו בעלי טורים שהיית מחכה לקרוא אותם, עכשיו נשארו לנו רק יאיר לפידים

קטונתי מלספוד לעמוס קינן שהלך לעולמו הלילה. ובכל זאת. לא אכתוב על קינן הסופר, האמן או הבשלן. בשבילי הוא היה קודם כל בעל טור. למעלה ממחצית חייו כתב קינן טורים ב"הארץ", "העולם הזה" ו"ידיעות אחרונות". על הטור שלו במוסף השבת גדלתי במשך שנים, כזה רציתי להיות. טור קצר ועוקצני שלימד אותנו מה זה לחשוב לבד וכמה חשוב וכיף זה תמיד לריב עם כולם, כי רק כשאתה מתנגד אתה חושב, כי רק כשאכפת לך אתה כועס. ואלוהים, האיש הזה ידע לכעוס.

אנשי החרון והמדון

"האירוניה והחרון היו כלי המלחמה הקבועים שלו", כתב עליו פעם אדם ברוך ז"ל. ואכן, וגם העברית של קינן, כמו אישה אמיתית, היתה הרבה יותר יפה כשהיא כועסת; קוצפת, רושפת, שורפת, חדה, מדויקת. אין ספק, האיש ידע איך להתנהג עם מילים, ולפי מה שהבנתי גם עם נשים.

כבר הרבה מאוד שנים שקינן לא כותב את הטור שלו. ובכל זאת, עם מותו נסתם הגולל, עוד גולל קטן, אחד מרבים ההולכים ונסתמים, על גורלו של בעל הטור העברי. אחד אחד הם הולכים לעולמם, מפוטרים או סתם נדחקים לשוליים. גם גורלו של קינן אחרי 30 שנות כתיבה בעיתון של המדינה לא היה טוב יותר. אם אני זוכר נכון, יום אחד פשוט הראו לו את הדלת.

נשאר לנו רק יאיר לפיד

פעם היו פה ענקים. בעלי טורים שהיית מחכה שבוע שלם לקרוא אותם, כמעט תמיד נפגע ורק לעתים רחוקות מתאכזב. אנשים שאהבו לריב, לאהוב, לשתות. שחצבו מאמרים בסלע ואז ניתצו אותם בפטיש. פעם היו פה בעלי טור. אני יכול למנות אותם אבל אין לי כוח, זה סתם מדכא.

ואתם יודעים מה באמת מדכא? לראות עם מי נשארנו. יאיר לפיד כאלה, אנשים שכותבים יפה אבל שבחיים לא יריבו עם אף אחד, ואם כבר יריבו זה יהיה רק עם החלשים מהם. נשארנו עם הורים שכותבים על הילדים שלהם. נשארנו עם שעת סיפור בגן ילדים.

משחיזי העטים וששים אלי קרב

דור הענקים הולך ופוחת, שלא לומר כמעט ונעלם. עכשיו זה התור של הדור שלנו, בעלי הטור הצעירים (עלק), אבל כשאני מסתכל סביבי וגם במראה שמולי אני מגיע למסקנה שפשוט אין לנו את זה. יש כאלה שכותבים יפה גם היום, ברור, ויש כאלה עם רוחב יריעה ומשנה סדורה, אבל נדמה שכבר כמעט ואין כאלה שששים אלי קרב, שמשחיזים עט כמו חרב ויוצאים לקרב.

אפילו רון מיברג, איש ריב ומדון, קצת התעייף. יהונתן גפן, תלמיד של קינן (כפי שהוא מעיד על עצמו) עדיין מניף את נס המרד, אבל למי הוא יעביר אותו בבוא היום? ועל הסאטירה, המלכה של הכתיבה, בכלל עצוב לדבר. אעפס? תעשו לי טובה. דורון רוזנבלום? זו סאטירה שבעה לבורגנים. אין סאטירה בעיתונות העברית היום, אין מאז שמת דודו גבע, ומדינה בלי סאטירה נראית בדיוק כמו שנראית המדינה שלנו. אין מי שיתקע סיכה בבלון, אין מי שיצבוט בישבנו של המלך העירום.

נעים בגב

בעלי הטור, ככלל, נחלשו. תש כוחם. זה לא אישי, זה כנראה גם מותו של המוסד הזה. אולי פשוט השתנו הדרישות. פעם תפקידם היה לגרום לנו לחשוב, לנסות להכעיס. היום תפקידו של בעל הטור הוא לעשות נעים בגב. אני בטוח שגם את עמוס קינן, יהי זכרו ברוך, זה היה מעצבן לאללה.

עוד על עמוס קינן - במדור תרבות

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתילדי הארון