מנוף מחוף אל חוף

השקת ספר השירים של גלעד כהנא - "מנוף מצביע אל הים" (הקיבוץ המאוחד * שירים שהם שירי הווה: התבוננויות קטנות, אורבניות, במציאות

איש מוכשר, גלעד כהנא. וכריזמטי. כמעט כל המילים שיוצאות מפיו, לפחות על הבמה, הן פרי של מחשבה מקורית. אתמול התקיים בצוותא בתל-אביב ערב השקה לספר השירים שלו, "מנוף מצביע אל הים" (הקיבוץ המאוחד). ערב ספרותי? לא בדיוק. יותר מסיבה תל-אביבית שבה מגיעים באיחור, מתלבשים אופנתי, שותים אלכוהול ומקדישים תשומת לב לאיך נראים ועם מי מצטלמים.

הערב הזה היה אמנם ריכוז מעורר השתאות של כל המאגניבות התל-אביבית, אבל היה בו גם הרבה כישרון ויצירתיות. מי לא היה שם, באירוע שהתחיל באיחור של שעה? דנה מודן שהנחתה את הערב בחן, מוקי ושאנן סטריט והדג נחש, גלעד והג'ירפות כמובן, מרינה מקסימילאן בלומין ועדו רוזנבלום, דב נבון ומריאנו אידלמן, קרולינה מ"הבנות נחמה", אפרת בן-צור ואורי גוטליב. וגם שמעון אדף, שהוגדר על הבמה כ"עורך הספר בעל כורחו", משורר וסופר בזכות עצמו, איש חכם באמת, שדיבר על השירים של כהנא.

אדף השווה את כהנא לדמות המשוטט - אידיאל אירופי מהמאה ה-19 של האמן המשוטט ברחובות עירו, ואחר-כך חוזר לסטודיו ומעבד את חוויותיו לאמנות. אדף רואה בשירים של כהנא מעין יציאה נגד ההיסטוריזציה של תל-אביב - הנטייה העכשווית ליצור עבר לעיר שהיא הכי הווה בעולם. ואכן השירים בספר הם שירי הווה, התבוננויות קטנות, אורבניות, זניות, במציאות.

פיל לבן במרכז ת"א

"לפני שנתיים ו-7 חודשים קרה דבר נורא", אמר כהנא על הבמה, "גיליתי שאני ריק. ריק כמו 'הקולוסיאום' - אף אחד לא בא אליך, אתה כבר לא רלוונטי, ואתה עומד כמו פיל לבן במרכז תל-אביב. אז יצאתי לרחובות והתחלתי ללכת".

ומההליכות האלה נולדו שירי הספר. המוכר הפך לזר, ושב להיות מוכר. "כשאתה יוצא והולך, אתה רואה דברים שלא ראית קודם", מספר כהנא. הוא מתחיל להבחין בדברים: איש בכיסא גלגלים, קקטוס בחצר, זקן בחליפה מרופטת הולך לבית כנסת, ציפור על עץ, איש ממתין לאוטובוס.

"אם אתם חושבים שגלעד כהנא הוא מין שייח' בר מזל שחי במסיבה אינסופית ורגע מאושר אצלו רודף רגע מאושר - אז אתם צודקים", אמרה דנה מודן על הבמה. "אבל לפעמים, למרבה המזל, תופס אותו איזה יום מעונן וזה מוציא ממנו את מה שזה מוציא. הספר הזה התחיל ממצוקה שבאה לו בעקבות פרידה - לא משהו שאתם מכירים. והפתרון למצוקה היה ללכת ברגל בעיר".

"מנוף מצביע אל הים" מעוצב יפה (על כך אחראי המעצב המוכשר ינק יונטף): בכריכה קשה בפורמט של ספירלה, על העטיפה פורטרט עצמי של כהנא, ולאורך הספר מפות של אזורים בתל-אביב שבהם מתרחשים השירים, בסגנון הטיוב הלונדוני.

רגעים של הווה

השירים בספר מנסים לתפוס רגעים בהווה, לתת להם תשומת לב לפני שייעלמו. חלק מהשירים הם - מה לעשות - סתמיים למדי. אבל חלק הם פנינים של ממש. למשל השיר על ההומלס: "ליד מגרש כדורסל/ ילדים מתווכחים/ אם הוא מת/ על הרצפה/ שוכב על מפה ישנה/ ראשו בגולן/ רגליו עדיין בסיני".

ואותו הומלס מופיע שוב: "עומד על הגשר,/ מביט מטה,/ ממתין לתאונת דרכים/ שתשפר את מצב רוחו,/ אדום,/ נצמד לדלת של משאית,/ מסרק את שערו/ מול ההשתקפות./ (מהר לפני הירוק)".

או השיר על הסוס מוזס שמוביל את האלטע-זאכן: "ביוב מפעפע באמצע הכביש,/ שמן מקשת את המים בצבעים,/ פרסות הסוס מחליקות,/ כולם נופלים;/ רדיאטור,/ מזגן,/ מכונת תפירה,/ סל מקש,/ דגל ישראל,/ עגלון/ ובנו שמתחנן/ 'אבא בבקשה,/ אל תכה את מוזס...'/ (בתחילת השבוע/ מוזס נבהל מנסיקה של יונה,/ הלכה מכונת כביסה)".

ולסיום, שיר שנקרא "מיץ רימונים": "יושבת בשמש,/ פניה נבלעים בקמטים/ בכיסא גלגלים/ מכוסה שמיכת צמר/ מחזיקה את מצחה ביד אחת,/ לא מרפה/ (אם תרפה,/ כמו כדור/ הראש ייפול לרצפה)./ הבת שלה סוחטת רימונים./ 'אף סיפור שאת מספרת/ אני לא מאמינה,/ אם אני רואה אותך גוססת אני לא מאמינה'./ פיליפינית יושבת על המדרגות/ בצל,/ מביטה במראה ומוציאה שחורים". *