התרחשות מרתקת שאסור להחמיץ

באחרונה יצא אלבום בכורה לנגן סקסופון הטנור יוני קרצ'מר, תחת השם "New Dilemma". האלבום הופק על-ידי האוזן השלישית ושם הוא גם נמכר - על-ידי קרצ'מר עצמו, מוזיקאי דגול בהרצה, שמוכר בעיקר בקרב באי החנות כמוכר החביב ומסביר הפנים, וכמנהל המוזיקלי של מועדון "הגדה השמאלית".

קרצ'מר, 27, שרכש את השכלתו המוזיקלית ב"אמריקן סקול אוף מודרן מיוזיק" בפריז, יוצר כאן ג'אז חופשי איכותי ורגיש ביחד עם הוויולה של דניאל טנכלסון והצ'לו של נטע כהן שי, וכן אהוד אטון (באס) ודניאל פיינגולד (תופים).

השילוב של קרצ'מר עם נגני הקשת יוצר אווירה מיסטית של פסקול לדרמה קולנועית שעומד בזכות עצמו. ישנה כאן איזו התרחשות מרתקת בין תמונות מוזיקליות שהולכות ומתפוגגות, ובמקומן באות אחרות.

יש במוזיקה של קרצ'מר משהו נוגע ללב, מאחר שהוא באמת מוזיקאי בלי פשרות, החושף איכויות נטולות כל סממן של התייפייפות, אמת שאיתה הוא הולך עד הסוף. הסגנון של קרצ'מרי מאוד מוגדר אך גם מאוד לא צפוי. יש אצלו התפרצויות בנוסח אלברט איילר מדי פעם, אך המזג הכללי מתאים יותר לרוגע של צ'יקו המילטון, בזכות הצ'לו והוויולה הנפלאים.

יצירת הילולים בשלה למדי. כולנו סקרנים לבאות. *

יוני קרצ'מר - "New Dilemma", האוזן השלישית

ציון 9

שולי רנד החב"דניק

גם האלבום "אחד" של הנשפן-זמר דניאל זמיר בהוצאת התו השמיני הוא ג'אז חופשי במובן הרחב של המונח. זמיר ממשיך לבסס את מעמדו כמוזיקאי (כבר לא כל-כך אלטרנטיבי) פחות "צדיק" מבחינת הזיקה שלו ללייבל של ג'ון זורן. זמיר החב"דניק עושה לג'אז את מה ששולי רנד הברסלבר עושה היום לפזמונאות הישראלית.

זמיר כתב, הלחין, עיבד, ניגן, שר והפיק ביחד עם ניתאי הרשקוביץ (פסנתר וקלידים), יונתן אלבלק וברי סחרוף (גיטרה חשמלית), נועם ויזנברג (באס), דניאל דוד (תופים) וזוהר פרסקו (כלי הקשה), ועם סוללת כלי קשת הכוללת כינור, ויולה וצ'לו.

החופשיות הג'אזית של דניאל זמיר מתבטאת לא רק באלתור הווירטואוזי שלו בסקסופון האלט, כי אם גם ב"סקאט" הדה-טן-דין-דו-דה הייחודי שלו, וגם בבחירת החומרים הלא שגרתיים, כמו ההמנון הלאומי, שלו נתן טקסט מקורי בעל גוון משיחי, גם בלי להזכיר את הרבי: "אז מה יהיה איתנו ידידי ומי יודע מתי שנחזור להיות ביחד בקרוב... שנגיע אל הסוף! אין סוף! וכן עיבוד לברכת "אשר יצר", שנאמרת לאחר יציאה מבית הכיסא, וכלה אפילו בכמות המלל התמוהה שבחר להדפיס בחוברת האלבום: "אין הרבה מה לומר, הסאגה בעיצומה, החפירה נכנסת להילוך גבוה".

הנסתר והנגלה באים כאן מכלול אחד שמאחוריו אחד היוצרים המרתקים שקמו לנו. *

דניאל זמיר - "אחד", התו השמיני

ציון 9.5

לא על הג'אז לבדו

"אורורה" הוא שם אלבומו האחרון של נגן הבס והזמר אבישי כהן, שהופק בשלוחה האירופית של בלו נוט. מבין שלושת האלבומים זה כבר פולש לתחום האתני מאשר לג'אז, ולא משנה כמה שנרחיב את היריעה ונעגל פינות.

כהן, מבכירי סצנת הג'אז הניו-יורקי, בחר בכיוון אתני-ישראלי - כן, יש דבר כזה, ואם זה נקרא ג'אז אז גם ג'ו עמר ז"ל יכול להיות ג'אז. הכיוון המוזיקלי כאן מזכיר פחות או יותר את יוני רכטר, שלמה גרוניך, דיוויד ברוזה ושלמה יידוב.

זה אלבום יפה ומתייפייף, וזה לגיטימי. המגוון המקצבי רחב: ביצוע נפלא ל"שלום רב שובך" של ביאליק, לאדינו בגרסה המקורית ל"מורניקה" או "שחרחורת" כפי שאנו מכירים אותה, ובכלל, כהן מחזיר אותנו לשירת ספרד הכבושה על-ידי המוסלמים, ולשירי האהבה שפרחה שם, כשהוא נותן אינטרפרטציה משלו לשירי אהבה בת-זמננו, למשל בשיר "song "Winter פרי עטו ועוד.

עוד בהרכב: שי מאסטרו (קלידים), איתמר דוראי (כלי הקשה), עמוס הופמן (עוד), סטאפני בלמונדו (חצוצרה), פלוגלהורן ליונל בלמונדו (חליל צד) וקרן מלכה בשירה. כהן עצמו מנגן בבס ושר. בסך הכל אלבום נעים לאוזן, רומנטי, ועשוי היטב, אבל ג'אז זה לא. *

אבישי כהן - "אורורה", בלו נוט

ציון 7