האחד והלא יחיד

"הטיימס" הוא אולי טורף-על בג'ונגל של העיתונות, אבל "התחקיר" שעשה על אייל ברקוביץ' לא רציני

1. גאווה גדולה הסב לאייל ברקוביץ' דירוג "עשרת הקשרים הטובים ביותר בכדורגל האנגלי" שפרסם "הטיימס": "זה ההישג האישי הכי גדול לכדורגלן ישראלי אי פעם", הודיע ברקוביץ' לאומה, כשהוא נלחם על מקומו בהיסטוריה. מייד נחזור להיסטוריה, אבל קודם כל כמה מילים על ההיסטריה: בשרשרת המזון של העיתונות הכתובה, ה"טיימס" הלונדוני הוא ללא ספק טורף-על, אבל אין עיתונאי ספורט שלא יודע שבעונת המלפפונים, גם הבמות המכובדות ביותר נוטות לעסוק בשעשועוני קיץ של אוהבי כדורגל, כמו למשל אותו דירוג קשרים, שבו זכה ברקוביץ' למקום העשירי והמכובד. רוצה לומר - מדובר יותר ביוזמה שנולדה בפאב שמתחת למערכת מאשר תחקיר מקיף.

אני מניח שאפילו ב"טיימס" היו מופתעים, לו מישהו היה מספר להם שהאייטם החביב אך הקליל שלהם הגיע לשתי מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה הישראלית. אחר כך היו בוודאי מושכים בכתפיים וממלמלים: "נו, טוב, ככה זה כנראה בפרובינציה".

אבל בואו ונניח לרגע שמה שפורסם ב"טיימס" הוא דברי אלוהים חיים, שיש בכלל שיטה שמאפשרת למדוד גדולה של שחקנים וברקוביץ' הוא אכן אחד מעשרת הגדולים בחוליית הקישור של הכדורגל האנגלי במעל למאה וחמישים שנותיו. מה זה אומר על הקריירה של ברקוביץ'?

עיון בחבריו לרשימה, מגלה שם אלופי אנגליה, אלופי אירופה ואלופי עולם, שחקנים ששיחקו במועדונים גדולים והטביעו את חותמם על הכדורגל בדורם. אפילו מי שממוקם במקום התשיעי, לפני ברקוביץ', אחד בשם דייויד בקהאם שלא נחשב מעולם לשחקן כישרוני במיוחד בעיני אנשי המקצוע, הצליח לזכות באליפויות וגביעים באנגליה ובספרד, וגם להיות אלוף אירופה. וכשבברקוביץ' עסקינן - מה באשר לתארים, או אפילו משחק בשורותיה של קבוצה גדולה? הקבוצה החצי-גדולה היחידה שברקוביץ' התקרב אליה בעת שהותו בבריטניה, הייתה סלטיק הסקוטית - וגם בה הוא ראה את רוב המשחקים מהיציע. יתר התחנות בקריירה שלו: סאות'המפטון (שבה עד היום האוהדים יורקים בכל פעם שמזכירים את שמו), ווסטהאם (עם הבעיטה המפורסמת של ג'ון הארטסון), בלקבורן (יש סונס - יש חברים), מנצ'סטר סיטי (מי זה קיגאן לעומת ברקוביץ'?) ופורטסמות' ("לא סבלתי את המאמן"). כולן קבוצות שבכדורגל הישראלי אפשר להקביל אותן לטווח שבין עירוני קריית שמונה למ.ס אשדוד. איפה הן ואיפה חוזה המיליונים של בניון בליברפול?

באופן פרדוקסלי, ההישג האישי של ברקוביץ' רק מעצים בעיני, מי שחושב שמבחינת כדורגל נטו הוא היה באמת הגדול מכולם, את ההחמצה האישית שלו: בקשר למה שהיה לו ברגליים, אני מסכים בהחלט עם ה"טיימס". אלא שהקריירה של ברקוביץ' הוכרעה לרוב ב"ארץ לעולם לא" שמתקיימת בין שתי אוזניו.

2. בכנס שנערך השבוע במשרדי ההתאחדות לכדורגל, בו נכחו מנכ"לי ובעלי קבוצות ליגת העל בכדורגל, ניסו אנשי ההתאחדות להעביר החלטה שתקבע את מחירי הכרטיסים על מחיר אחיד של 50 שקלים למשחק. בעלי ומנהלי הקבוצות סירבו להצעה, והמחיר נותר גמיש.

סירובן של הקבוצות לבקשת ההתאחדות נובע משני מקורות עיקריים: ראשית, אף עצמאי לא אוהב שאומרים לו מה לעשות בעסק שלו - והגבלת מחירים היא בהחלט ניסיון להתערבות רגולטורים במסחר החופשי. עוד לא נולד איש העסקים שיהיה מוכן לתכתיב שכזה. אבל הסיבה הפרקטית היא המכרעת: יושב לו גזבר מ.ס אשדוד במשרדו, ומתפלל לצמרת צפופה שבה ירוצו לאליפות, שכם אל שכם, שתי התל אביביות, חיפה ובית"ר. המשמעות מבחינתו יכולה להגיע לעוד עשרת אלפים כרטיסים במחירים הגבוהים ביותר. עבור עמיתו מהפועל עכו למשל, מדובר בחלק נכבד מהגירעון השנתי בתקציב הקבוצה - אז שעכשיו יבואו אליו מההתאחדות ויאמרו לו למכור בחמישים שקלים את האופציה הלוהטת ביותר שלו?

באופן אירוני, הכשילו כאן הקבוצות מהלך שלטווח הארוך לא היה פוגע בהן מבחינה כלכלית, להיפך - אולי אפילו משפר את מעמדן ודואג לתפוסה גבוהה יותר לא רק במשחקים "מול הגדולות" או "בין הגדולות". אבל ההתאחדות היא האחרונה שיכולה לבוא אליהן בטענות: האם המשחק מול נבחרת אנגליה בקמפיין הקודם נמכר לציבור הישראלי באותו המחיר כמו משחק אימון של הנבחרת, כזה שבו מועברת רבבת כרטיסים למשל לאגודה למען החייל? האם ההתאחדות לכדורגל בעצמה לא נוהגת באותו נוהג פסול ומתפללת ליריבות אטרקטיביות שימלאו את רמת גן בקהל של רוכשי כרטיסים במחיר מופקע?

הצעת ההתאחדות באה על רקע החשש הכללי ממיעוט צופים במשחקים בין הקבוצות "הקטנות", חשש קצת מוזר מצד האנשים שמילאו את ליגת העל בקבוצות שכאלה, ועכשיו דואגים שמא לא יהיה בה מספיק עניין לצופים... בעוד שאני, תמים שכמוני, חשבתי שבמסגרת החדשה אמורים תושבי הפריפריה לנהור למגרשים, אחרי שההתאחדות החליטה להביא את בשורת ליגת העל גם אליהם!

ועוד משהו: הצעת ההתאחדות מלמדת מה חושבים ראשיה על כוח המשיכה של התוצר המקומי. מדובר, אגב, באותם אנשים שכמעט נעלבים לנוכח העובדה שמישהו מעז לומר להם שהמוצר שלהם הוא עלוב ורקוב, ולכן לא מוכן לשלם כסף גדול עבור זכויות השידור שלו.

3. הבל פה קר, ריח חריף של טיגון, פיש אנד צ'יפס, המבורגר גרוע עם בצל מטוגן, ריח של בירה בתור לכניסה, שערי ה"טרן-סטייל", הקרוסלות, בכניסה למגרשים. שוטרים על סוסים, פאבים מפוצצים, השורות הצהובות-כתומות של הסדרנים שתוחמות את יציע האורחים: דיס איז אנפילד, או אולד טראפורד או קרייבן קוטג', סטמפורד ברידג', אפטון פארק, ווייט הארט ליין. השירה ברכבת התחתית, מוכרי ה"פאנזינים" המכריזים בקול על מרכולתם. דוכני הצעיפים והדגלים, הכרוז שמודיע "גוד אפטרנון אולד טראפורד" או "ליידיס אנד ג'נטלמן, דיס איז אנפילד"... אני נאלץ להפסיק ולהקליד כאן, חנוק מדמעות של התרגשות לקראת פתיחתה של עוד עונת כדורגל, במולדת הכדורגל, בשבת.

תגידו מה שתגידו על הכדורגל האנגלי, אבל גם בגרסה המכובסת של המילניום השלישי, מדובר עדיין בחוויה הספורטיבית המרגשת ביותר עלי אדמות.

צרו איתנו קשר *5988