קריסת EMI: איך שתקליט מסתובב

האגדה מספרת, שלפני מספר שנים הוזמנה קבוצת נערים ונערות לפגישה עם מנהלים בחברת EMI מיוזיק. המנהלים רצו לחוש את הדופק של הדור הצעיר, להתעדכן בטעמו המוזיקלי, להחליף דעות ולהפנים תובנות.

בתום הפגישה הציעו אנשי החברה לבני הנוער, לקחת דיסקים מהערימה שעל השולחן. הערימה נותרה דוממת. איש לא נגע בה. בחברת התקליטים הבריטית הייתה צריכה להידלק נורה אדומה. אדומה ומהבהבת.

ייתכן שזו הייתה תחילת הסוף. ואולי הסוף התחיל בשבת האחרונה, כשסוכנות רויטרס פרסמה ידיעה על כך ש-EMI, אחת מארבע חברות התקליטים הגדולות בעולם, נמצאת על סף פשיטת רגל.

מסכת ההסברים והתירוצים נעה בין הסתבכות כלכלית, ירידה במכירות, מיתון עולמי וקשיי הסתגלות לעידן האינטרנט. אלא שזו רק המעטפת. אלה רק התוצאות, לא הסיבות. והסיבות לקריסה נמצאות במקום אחר, הרבה יותר קרוב: הלב.

פול מקרטני סימן את הדרך בדצמבר 2007, כשהתראיין ל"טיימס" הלונדוני. "כל אחד ב-EMI", התבטא בזעף, "נהפך לחלק מהריהוט. אני הייתי הספה". ואילו הרכב-העל רדיוהד יצא לדרך עצמאית, כמה חודשים מאוחר יותר, גם בשל חוסר שביעות הרצון מפיטוריו של מנהל ותיק ומוערך בחברה. נמאס להם מהאנשים, מהיחס. מזה, בדיוק מזה.

EMI, כמו חברות רבות בתחום, הפכה את המוזיקה לביזנס, טבעה בחשבוניות ושכחה את המהות: אמנות היא רגש. רגש מייצר מוזיקה. והמוזיקה מרגשת אנשים אחרים. כשמתעללים בצרכנים באמצעות תביעות על הורדות, הטמנת מלכודות נגד העתקות, מחירים חסרי היגיון ודיסקים שמאבדים את יכולת ההשמעה תוך זמן לא רב, הם יכעסו, ייעלבו, ינטשו ויאתרו דרכים אחרות להנאה. לפעמים גם ישתוקקו לנקום.

היחס, גם בעולם כלכלי ממותג וממוצב, הוא הכל. הנפש, גם במאה כל כך מתוחכמת, מכתיבה את ההתנהגות. ולכן, אטימות, שאיפה לבינוניות, רדיפת בצע, או סתם חוסר מקצועיות, לא ישרדו לאורך זמן. התשלום יגיע. והוא יהיה גבוה. מאוד.

בשנות ה-70, הסקס פיסטולז חיברו וביצעו להיט פאנק משעשע על EMI, חברת התקליטים שזרקה אותם בגלל התנהגותם הפרועה. החברה, שהעדיפה את הביטלס, פינק פלויד וקווין, התקשתה לקבל את הרעננות של חבורה צעירה ומלאת התלהבות. כמו תאגידי ענק אחרים, שרוצים משום מה שהשבט הסר למרותם יורכב מתעתיקים מדויקים, אנמיים וחסרי ייחודיות, EMI בחרה ללכת על בטוח.

וזו בדיוק השגיאה החמורה ביותר של תעשיית המוזיקה בשנים האחרונות: הבחירה במובן מאליו. ארוז, משווק, לפעמים גם מוכר, אבל מאבד רלוונטיות במהירות האור. במקום להעז ולקדם אמנים עם אמירה מעמיקה וביטוי עצמי מובהק, הפאניקה הכתיבה בחירות אמנותיות רדודות, צפויות ומפוהקות אלא שהפחד הוא מדריך רע. שהופך להסבר. שמעובד לתירוץ. שמסודר כתפיסת עולם מנומקת, אך חלולה, שמאחוריה רק תהום.

והתהום היא פשיטת רגל אפשרית. איבוד נכסים. פיטורים המוניים. וקריסתה של אגדה.

יש גם אופציה אחרת. חברות התקליטים הישראליות מוזמנות להסיט את המבט מתזרים המזומנים של EMI ולהביט בהשתאות על החתמתו הסנסציונית של אסף אבידן בחברת סוני מיוזיק. ההחתמה הזו היא קרש ההצלה. היא מביעה אמון באמן עצמו. בכישרונו הטבעי. ולא בכל מה שמסביב. כי כל מה שמסביב הוא רק חלון הראווה, התדמית, רעש הלוואי. בתוך הלב, ובין האוזניים, נמצאת האמת העמוקה מכל: המוזיקה.

זו שאתה אוהב.