רק טופז אשם

יש מקרי מוות שאינם מסתיימים לעולם. עד היום יש אנשים המאמינים, או חושדים, שהנשיא קנדי נרצח על-ידי האף.בי.איי או סוכנות אחרת כלשהי, ושבכל מקרה לי אוסוולד לא פעל לבדו.

לא משנה שהמקרה נחקר ונחפר עד היסוד על-ידי ועדות שונות ואמינות, לא רלוונטי שלספקנים אין שום ראיה של ממש - תמיד יהיה מי שיתעסק בעניין הזה. גם אצלנו, לגבי רצח רבין - יש רבים החושבים וטוענים כי יגאל עמיר לא פעל לבדו.

זה קורה במקרי מוות המעוררים רגשות חזקים בציבור. יש כאלה שהם באמת ספקנים, ויש אחרים המנצלים את הספקנות כדי לעשות כסף - באמצעות ספרים, סרטים וכיו"ב.

מותו של בן-משפחה

דודו טופז אינו ראש ממשלה ולא נשיא, אבל מותו מעורר זעזוע בגלל היותו כל-כך מוכר לציבור, בגלל היותו במשך שנים בן-בית אצל משפחות רבות מאוד. לכן התאבדותו נתפסת אצל רבים כהסתלקותו של בן-משפחה. מה שמוסיף לדרמה זו הנפילה המהירה והקשה. דודו היה דוגמה מוחשית וכואבת לכך שכמה שאתה יותר למעלה - כך נוראה יותר הנפילה.

ריטואל חיפוש האשמים

לכן, מרגע שנודע מותו של טופז - החל הריטואל של חיפוש אשמים. סניגורו, עו"ד ציון אמיר, מצא אותם מיד - בתקשורת. "מילים הורגות, אנשים הורגים", אמר. אפשר לנסח זאת גם כך: "לפעמים מילים הורגות אנשים שהורגים (או מנסים להרוג)". אמיר סיפר כי לאחרונה דיבר רבות על דיכאונו של טופז, אולם "זכינו לחוסר אמון ובוז מצד אנשים שדיברו על מניפולציות שלו ובקשות הסליחה".

משקרים ורוצים שיאמינו להם

אדוני הפרקליט: למה שתזכו למשהו אחר? למה שנאמין לדבריכם? הרי השקר הוא אחד מכלי העבודה שלכם, רובכם ככולכם. כל פעם יש לכם קליינט חדש שהוא נקי וזכאי ומעולם לא עשה רע. ואחר-כך מורשע השה התמים שלכם ברציחות מתועבות, למשל. אתם, הפרקליטים, כבר הפסקתם אפילו לומר "מרשי טוען". לא - אתם אומרים את הדברים בשמכם שלכם.

לא "מרשי טוען שאינו אשם", אלא "מרשי אינו אשם". נקודה. ולקינוח אתם מתנפלים על המשטרה המתנכלת למרשיכם על לא עוול בכפם, כמובן. אתם הסניגורים - ותמורת שכר-הטרחה אתם גם שופטים. לכן אתם הרווחתם, בחוסר יושר, את הבוז וחוסר האמון כלפיכם.

ולפעמים זה פוגע בכם כבומרנג. כי כבר לא מאמינים לכם גם כשאולי יש ממש בדבריכם - כמו, אולי, במקרה של טופז. לולא הייתם משקרים ללא הרף, אולי היינו מקשיבים ביתר תשומת-לב לדברים על טופז.

התקשורת אשמה? לא הפעם

מה גם שבמקרה הזה אין כל אשמה בתקשורת. קוראי הטורים שלי יודעים את דעתי על התקשורת הצהובה, המרושעת, חסרת האחריות. בוודאי שיש תקשורת שלמען צבירת רווח מחפשת סנסציות שלפעמים הורסות חייהם של אנשים. המקרה הבולט היה של יצחק הרשקוביץ.

הנה הכותרת מ"גלובס" (20.11.2004): "מהנדס מחוז תל-אביב והצפון במע"צ התאבד בעקבות תחקיר בערוץ 2". אלא שזה שונה מהמקרה של טופז. מעשה הנבלה של חדשות ערוץ 2 היה ששידרו את ה"תחקיר" בעיצומו של המשפט נגד הרשקוביץ, כאשר טענתו לחפות לא הופרכה. "עשו לו בית דין שדה", אמרו אז בני משפחתו.

זו בהחלט הגדרה נכונה. אותו הדבר עשתה אילנה דיין לסרן ר' בעניין הירי בילדה הפלסטינית, שלא הסתיים בהתאבדות. מוות הוא רק אחד מהאלמנטים של הרס חיים.

טופז אינו מהנדס או סרן

כלומר, התקשורת אשמה, נורא אשמה, בהמון מקרים. אבל טופז הודה באישומים נגדו. הוא לא היה מהנדס או סרן בצה"ל, הוא היה כוכב טלוויזיה שכל הזמן חיפש את שמו בעיתונים. העניין במקרה שלו היה מובן ולגיטימי. קשה היה לדעת אצלו אם הפרסום הנרחב עליו, גם השלילי, גרם לו סבל או נחת.

המוות אינו האופציה הגרועה

דודו טופז - ורק הוא - הביא את עצמו לאן שהביא. זה דבר אחד. דבר שני הוא שיש מצבים בחיים שבהם המוות אינו האופציה הגרועה. מכל מקום, זו האופציה שבה בחר טופז - וצריך לחדול מציד האשמים. כי רק טופז אשם, ונראה כי טופז הגיע למסקנה שההתאבדות היא המוצא היחיד שלו.

matigolan@globes.co.il