UBS, שלום לעפרו

אם הם אכן משתמטי מס, ואין ודאות שכך הדבר, לא צריך להזיל עליהם אפילו דמעה אחת. אבל, בטווח ארוך יותר, הקרבן הגדול של ההתגוששות המשפטית והפוליטית בין וושינגטון לברן, שהסתיימה בכניעה שווייצרית כמעט מוחלטת, הוא UBS עצמו, עד לפני זמן לא רב מאושיות הבנקאות העולמית, ובקרוב רק צל חיוור של עצמו. קרוב לוודאי שהבנק לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. וגם עליו לא צריך להזיל דמעה. מגיע לו.

עם כל הקבס שמעוררות העלמות מס והלבנות כספים, בנק שבוגד במגזר שלם של לקוחות רק מפני שהרשויות, בארצו או מחוצה לה, חושדות שהלקוחות האלה, כולם בלי יוצא מהכלל, עברו על החוק, בנק שמתכופף כאשר מכופפים למנהליו את היד, אינו ראוי לשם בנק.

איש אינו רוצה לראות עברייני מס חומקים מעונש ואיש לא הרים קול מחאה כאשר UBS התמסר בראשונה לאמריקנים. זה היה לגיטימי.

כך זה החל: ממשל אובמה הציג לממשלת שווייץ ראיות ש-300 אזרחים אמריקניים, בעלי חשבונות ב-UBS, עברו לכאורה על חוקי המס בארה"ב. הבנק הודה באשמה בבית-משפט פדרלי, שילם קנסות בסך 780 מיליון דולר והסכים למסור מידע על 300 המשתמטים, שלגבי עבירות המס שלהם הוצגו ראיות חותכות. כך צריך להיות. סודיות בנקאית אינה מעניקה חיסיון לעבירות פליליות מוכחות.

אבל ההישג רק הגביר את התיאבון בוושינגטון, שעברה מיד לשלב הבא: דרישה לקבל מ-UBS מידע על רבבות חשבונות נוספים של אזרחים אמריקניים, בלי להציג ראיות שבעלי החשבונות אכן העלימו מס. יש הבדל בין "היגיון בריא", שמוביל לחשדות, לבין ראיות של ממש. השווייצרים טענו, שמדובר ב"מסע דיג" של ממשל אובמה: פורשים רשת בים ומי שיעלה בה, יעלה. זה לא עזר להם.

ממשלת שווייץ, שניהלה מו"מ עם וושינגטון לא רק בשם UBS אלא, למעשה, בשם מערכת הבנקאות השווייצית כולה, נאלצה להיכנע מפני שבמיקוח פיננסי כזה יש לארה"ב קלפים שאין לשום מדינה בעולם. אבל UBS קיבל את הדין באפתיות חשודה: לא שמענו, למשל, על תביעה של מנהלי הבנק נגד ממשלתם על שהיא מאלצת אותם להפר את חוקי סודיות הבנקים של המדינה. גם לא ידוע על שום איום של המנהלים הבכירים בבנק להתפטר אם, אכן, ייאנסו לבגוד בלקוחותיהם.

ממשלת שווייץ ו-UBS טוענים, שהם עמדו בכבוד מול מכבש הלחצים האמריקני. עובדה, הם אומרים, נדרשנו למסור שמות של 52 אלף בעלי חשבונות, והסכמנו למסור שמותיהם של 4,500 בלבד. אבל המציאות היא, ששני הצדדים אינם מוכנים לגלות את פרטי ההסכם הכניעה, ולפי אלו אמות מידה ייבחרו שמות המדווחים. ערפל זה הופך את רבבות האמריקנים שנתנו אמון ב-UBS לחשודים וכמועמדים לחשיפה לפני השלטונות בוושינגטון מבלי שהועלו נגדם ראיות קונקרטיות.

ב-UBS מדברים עתה על שיקום המוניטין של הבנק, אבל, כפי שכתבה בלוגרית ב"וול סטריט ג'ורנל", זה כנראה מאוחר מדי. לאחר הכל, זה הבנק ששימש ראש החץ במאמצי האמריקנים לפורר את סודיות הבנקים בשוויץ. אנשים לא ישכחו ש-UBS איבד את ה-raison d'etre לקיומו. שוב אין הוא יכול להציע ללקוחותיו סודיות בנקאית, וגם איתנותו הפיננסית אינה מה שהייתה. 123 מיליארד פרנק שוייצרים (כ-120 מיליארד דולר) זלגו ממנו אשתקד לאחר שלקוחות נטשו אותו בהמוניהם בגלל חשיפתו לנכסים רעילים.

השורה התחתונה היא, ש-UBS עלול להיעשות מותג שלילי. בארה"ב נהגו לומר פעם: חבר אינו מתיר לחבר לקנות מכונית פורד. ימים יגידו אם בעתיד לא ישתרש המשפט - חבר אינו מתיר לחבר לפתוח חשבון ב-UBS.